בש"פ 9023/09 אברהים מוחסין נ. מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר-דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) ביום 14.05.2009 במעמד הצדדים. גזר הדין ניתן לאחר שהמבקש הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סם מסוכן לשימוש עצמי. על המערער נגזרו, בין היתר, 30 חודשי מאסר בפועל, קנס כספי בסך 800 ₪ ופיצוי כספי למתלוננת בסך 3,000 ש"ח. יוער כי המבקש היה מיוצג בהליכים לפני בית המשפט המחוזי על-ידי עורך-דין מטעם הסנגוריה הציבורית.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. על-מנת להבהיר טעמיי לכך, אעמוד על השתלשלות העניינים שקמה למתן החלטתי זו.

1.

המבקש פנה לראשונה לבית משפט זה ביום 10.11.2009 כשהוא מייצג את עצמו, וביקש הארכת מועד להגשת ערעור על חומרת העונש שהושת עליו. מאחר שהבקשה הוגשה בלא נימוק לעניין האיחור בהגשת ההליך, התבקשה השלמתה. ביום 3.12.2009 הגיש המבקש באמצעות בא-כוחו החדש שמינה המבקש לעצמו, עו"ד כיואן, בקשה מנומקת להארכת מועד. בבקשה נטען כי המבקש סבר לתומו כי הסנגוריה הציבורית אשר ייצגה אותו לפני בית המשפט קמא תגיש ערעור מטעמו לעניין העונש. עוד נטען כי המבקש ניסה ליצור מהכלא קשר טלפוני עם בא-כוחו מהסנגוריה הציבורית אולם כל נסיונותיו לא צלחו. רק בחלוף הזמן התברר למבקש כי ערעור כאמור לא הוגש, ומכאן האיחור בהגשת ההליך. ביום 14.12.2009 נתן כב' הרשם י' מרזל החלטה לפיה על המבקש לצרף תצהיר מפורט בתמיכה לבקשתו. תצהיר כאמור הוגש ביום 31.12.2009. בתצהירו טען המבקש כי סבר לתומו כי בא-כוחו מהסנגוריה הציבורית יגיש בשמו ערעור על חומרת העונש, שכן לפי הנטען הסנגור התבטא בפני המבקש לאחר הקראת גזר-הדין כי בית המשפט החמיר עימו. נטען כי משעברו יותר מארבעה חודשים והמבקש לא הוזמן לישיבת ערעור, הגיש המבקש בעצמו "הודעת ערעור" שחבריו האסירים עזרו לו לערוך.

ביום 07.01.2010 נתן כב' הרשם י' מרזל החלטה בה התבקש עו"ד יחיא שייצג את המבקש בבית משפט קמא מטעם הסנגוריה הציבורית, להעיר את הערותיו לבקשה להארכת מועד ולתצהיר שצורף לה. ביום 01.02.2010 נמסרה התייחסותו של עו"ד יחיא. בהודעתו ציין עו"ד יחיא כי בתום הקראת גזר הדין אמר למבקש בנוכחות אימו כי לדעתו העונש ראוי בנסיבות העניין; כי לא ימליץ על הגשת ערעור מטעם הסנגוריה הציבורית; וכי אם רצונו של המבקש לערער, זכותו לעשות כן בעצמו תוך 45 יום ממועד גזר דינו. בנוסף, הודיע עו"ד יחיא לאימו של המבקש טלפונית שתבוא לקחת ממשרדו את שוברי הפיצוי והקנס שהושתו על המבקש, ושוב הודיע כי הוחלט שלא יוגש ערעור בתיק זה מטעם הסנגוריה הציבורית. בתגובה לדבריו האמורים של עו"ד יחיא, טען בא-כוחו הנוכחי של המבקש, עו"ד כיואן, כי עו"ד יחיא נמנע מלהתייחס בתגובתו לניסיונותיו של המבקש ליצור עימו קשר טלפוני מהכלא. עוד נטען כי היה על הסנגוריה הציבורית להודיע למבקש את עמדתה האמורה על הכתב.

ביום 22.02.2010 ביקש כב' הרשם י' מרזל את עמדת המשיבה. ביום 02.03.2010 הודיעה המשיבה כי היא מתנגדת לבקשה להארכת מועד. נטען כי מתגובת בא-כוחו הקודם של המבקש, עו"ד יחיא, עולה כי המבקש הבין כבר ביום מתן גזר הדין כי עליו להגיש ערעור תוך 45 ימים, בלא סיועה של הסנגוריה הציבורית. עוד נטען כי מדובר באיחור ניכר בהגשת הערעור, וכי אין בין נימוקי הבקשה "נימוק מיוחד" המצדיק להיעתר לה. מעבר לכך, נטען כי סיכויי הערעור קלושים.

2.

בהתאם לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת ערעור הפלילים.

בהתייחס לטיעוני בא-כוח המשיבה יובהר מיד כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, מבקש האורכה אינו נדרש להציג "נימוקים מיוחדים" ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009); ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.10.2009)).

בנסיבות העניין שלפניי, באתי למסקנה כי לא מתקיימת הצדקה למתן האורכה המבוקשת. ראשית , גזר-הדין בעניינו של המבקש ניתן ביום 14.05.2009 במעמד הצדדים. לפיכך, המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור היה ביום 28.06.2009. הפנייה הראשונית לבית משפט זה לצורך הארכת מועד נעשתה על-ידי המבקש בעצמו ביום 10.11.2009. המדובר באיחור ניכר של למעלה מארבעה חודשים. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה..." (ראו: בש"פ 5988/06 נגר

הנ"ל, פס' 3 וההפנייה המובאת שם). שנית , מהודעתו של עו"ד יחיא שייצג את המבקש לפני בית המשפט המחוזי עולה כי עם מתן גזר-הדין הוסבר למבקש כי הסנגוריה הציבורית לא תגיש ערעור על העונש וכי אם ברצונו של המבקש להשיג על חומרת עונשו, עליו לעשות כן בעצמו תוך 45 ימים. הסבר דומה ניתן לאימו של המבקש. בהתחשב בכך, טענתו של המבקש לפיה סבר לתומו כי הסנגוריה הציבורית הגישה ערעור מטעמו, אינה עולה בגדר "טעם ממשי מתקבל על הדעת" להצדקת האיחור הניכר בהגשת ההליך. זאת, אף אם אניח לטובת המבקש כי ניסה ללא הצלחה ליצור קשר טלפוני עם עו"ד יחיא לאחר מתן גזר-הדין, כנטען על-ידו. בנסיבות העניין ובהתחשב בדבריו של עו"ד יחיא בדבר ההסבר הברור שניתן למבקש ולאימו, לא נדרשת הכרעתי בשאלה האם מן הראוי היה כי עמדת הסנגור הציבורי בדבר אי הגשת ערעור תימסר למבקש בכתב, כנטען על-ידי בא-כוחו הנוכחי של המבקש. לבסוף , יוער כי מעיון בגזר הדין נראה, על פני הדברים, כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם טובים במידה המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

אמת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר ביחס להליכים אזרחיים, על-מנת לאפשר למי שהורשע ונגזר דינו למצות את הליכי הערעור בעניינו. עם זאת, כבר נפסק כי "אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה, שהרי זהו היוצא מן הכלל" (בש"פ 5988/06 נגר הנ"ל). בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב למשך האיחור ולעמדה שהוצגה בידי מי שייצג את המבקש בבית המשפט המחוזי מטעם הסנגוריה הציבורית, לא שוכנעתי כי יש בטענות המבקש כדי להקים עילה מספקת להארכת מועד כמבוקש.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית.