בש"פ 5186/12 חסן בלאל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר-דין שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בחיפה. גזר-הדין ניתן ביום 5.4.2012, במעמד המבקש, ובסיפא לגזר הדין הובהר כי "הודע לנאשם, כי הוא זכאי לערער על פסק דין זה בתוך 45 ימים מהיום, בפני בית המשפט העליון בירושלים". להשלמת התמונה יצוין כי המבקש הורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן (בגדרי הסדר טיעון), בעבירות שונות הנובעות מאירוע שבו נמלט ברכבו משוטרים, בנסיעה פרועה ותוך ניסיון לפגוע בהם, הכול בעודו פסול מלהחזיק רישיון נהיגה ומצוי במצב של שכרות. בית המשפט עמד בין היתר על חומרת העבירות, על עברו הפלילי של המבקש ועל העובדה שאת העבירות נשוא כתב האישום ביצע זמן קצר לאחר שהשתחרר מבית האסורים, וגזר עליו עונש מאסר לתקופה של ארבעים ושישה חודשים (לאחר הפעלת עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו), מאסר על-תנאי ופסילת רישיון.

המבקש תולה את אי-הגשת ההליך במועד בכך שנסמך על הסנגוריה הציבורית שתגיש עבורו ערעור, אך בדיעבד התברר לו כי לא ניתן אישור להגשת ערעור. המדינה מצדה מתנגדת למתן ארכה.

נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בהליך פלילי. בהליך מסוג זה לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך אזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

אין בידי לקבוע כי המבקש הציג טעם ממשי המניח את הדעת. המבקש טוען כי עורך-הדין שייצגו בבית המשפט קמא הודיע לו כי יגיש ערעור וכי הוא ממתין לאישור מאת הסנגוריה הציבורית, אולם בדיעבד התברר למבקש שלא ניתן אישור להגשת ערעור. אלא מאי? מהודעת הסנגוריה הציבורית מיום 5.7.2012 עולה כי לא כך היו פני הדברים, וכי הודעה על ההחלטה שלא להגיש ערעור נמסרה הן למבקש הן לאימו עוד לפני המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהבקשה שלפניי הוגשה כחודש ומחצה לאחר תום המועד הקבוע בדין (כשהמבקש ידע שעליו להגיש ערעור תוך 45 ימים – ובית המשפט הודיע לו על כך מפורשות) – נתקשיתי לאתר בבקשה הסבר להגשת ההליך באיחור.

לא מיותר להוסיף שניים אלה: ראשית , המבקש – העותר להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין – מוסיף בשולי הדברים כי הוא "נפל קורבן לקנוניה שנרקמה נגדו, וכי הוא מעולם לא ביצע את העבירות בהן הורשע", זאת כאשר ההרשעה באה על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן; שנית , על המבקש אכן נגזר עונש מאסר לתקופה לא מבוטלת, אולם לאור הנימוקים שמנה בית המשפט המחוזי ובהינתן עברו הפלילי של המבקש, הסיכוי להתערבותו של בית משפט זה בעניין העונש אינו נראה מרשים על פניו.

סיכומם של דברים: אין בידי להיעתר לבקשה והיא נדחית בזאת.