בש"פ 3480/06 עזריאל נגר נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 23.4.2002 ביושבו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 30.10.2001.

2.כנגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית המשפט המקומיים בגין בניה בלא היתר. המבקשים לא היו מיוצגים בהליך זה. נשמעו עדים מטעם המאשימה. בהכרעת הדין הוחלט להרשיע את המבקשים על בסיס קביעה עובדתית כי מדובר בתוספת בניה חדשה, רחבה מזו המקורית, ולאחר הריסת המבנה הקודם זמן לא מבוטל קודם לכן. על המבקשים נגזר קנס, אגרה וכן חובת הריסה של המבנה. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בדיון בערעור טענה כי פסק הדין של בית המשפט לענינים מקומיים שגוי הוא לגופו ומקור השגיאות הנו בין היתר בכך שלא היה לה עורך דין שייצגה ויביא את טענותיה שעיקרן כי המדובר בשיפוץ של מבנה קיים ולא בתוספת בניה או מבנה חדש. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור וקבע כי אין בו ממש, כי הראיות בנדון היו חד משמעיות וכי העונש שהוטל היה סמלי. בשים לב למצב הכלכלי הקשה של המבקשת הוקל במידת מה תשלום הקנס הכספי אולם צו ההריסה נותר על כנו.

3.בעקבות פסק-דין זה, הוגש כנגד המבקשים כתב אישום בגין אי ביצוע ההריסה. הם הורשעו ונגזר עליהם מאסר על תנאי וקנס. משלא בוצע צו ההריסה, הואשמו המבקשים שוב בהפרת צו ההריסה ונגזרו עליהם קנסות נוספים והארכת המאסר על תנאי. בחלוף זמן נוסף, הופנו המבקשים על ידי מחלקת הרווחה בעיריה לסניגוריה הציבורית, שהחליטה על נטילת הייצוג של המבקשים בהליך זה. בא כוחם מטעם הסניגוריה הציבורית הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לעיכוב ביצוע העונשים שהוטלו על המבקשים בגין הפרת צוי ההריסה. בקשה זו נדחתה (ביום 6.4.06) תוך קביעה כי אין הצדקה לעיכוב הביצוע וזאת בין היתר, שכן "אין אפילו שמץ של חשש שנגרם עיוות דין בבית המשפט קמא למרות שלא היו מיוצגים". ביום 28.4.2006 הוגשה בקשת רשות הערעור דנן ובה מבוקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על עצם ההרשעה והעונש הראשון שנגזר, קרי לערער על פסק דין לאחר למעלה מ – 4 שנים מיום שניתן.

4.המבקשים טוענים בבקשתם כי למרות נסיבותיו החריגות של מקרה זה יש מקום להיעתר לבקשתם ולהאריך את המועד. בבקשה פורטו הנסיבות האישיות הכלכליות הקשות של המבקשים וחוסר היכולת לקבל היתר בניה במקום. הלכה למעשה, המצב המשפטי כעת הנו ברירה בין הריסת הבית והימצאות המבקשים וילדיהם בלא קורת גג לבין הפרת החוק הנמשכת. מוסיפים המבקשים וטוענים כי בידי המבקשים היו ועודן טענות הגנה ראויות לגופו של עניין כמו גם טיעונים טובים לעונש, שלו היו נשמעים כראוי בערכאות הקודמות היה בהן כדי לשנות מן הקצה אל הקצה את המצב שנוצר. זאת בין היתר נוכח קיומן של טענות התישנות לעניין ההרשעה, וקיום הסמכות שלא להרוס את המבנה למרות ההרשעה, לעניין העונש. הטענה העיקרית מטעם המבקשים הנה, כי נפל פגם שעולה כדי עיוות דין בהליכים שנוהלו שכן לא היה ייצוג של עורך דין וייצוג זה היה מתבקש והכרחי בנסיבות העניין, אם נוכח דלותם הכלכלית והאישית של המבקשים, אם נוכח מהות העניין ואם בשל כך שביקשו זאת בשתי הערכאות דלמטה. שילוב נתונים זה, בצירוף העובדה כי עסקינן בהליך פלילי, מצדיק לשיטת המבקשים את הארכת המועד להגשת הערעור.

5.המשיבים בתגובתם ביקשו לדחות את הבקשה. לטענתם אין הצדקה להארכת המועד. בראש ובראשונה נטען כי אין ממש בטענות המבקשים לעניין הפגמים שנפלו בהרשעתם. הראיות כנגדם היו מבוססות וחד משמעיות. גרסתם שלהם היא שהשתנתה במהלך הדיונים. רק המבקשת מצאה לנכון לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים. ערכאת הערעור ראתה בערעור כערעור שאין בו ממש. גם הטענות החלופיות לעניין העונש, והאפשרות שהיה מוטל עונש אחר שאינו הריסה, אינן בנות ממשות לאור הדין החל בעניין וכלל נסיבות המקרה. לא היתה הצדקה מלכתחילה למינוי סניגור במקרה זה ומכל מקום לא היה בהיעדר סניגור כדי להביא לפגם בהליך. לבסוף הוסיפה המשיבה, כי האינטרס הציבורי כמו גם קשיים ראייתיים בניהול ההליך בעת הזו, מחייבים שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד שהוגשה בחלוף פרק זמן כה ניכר.

6.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להדחות. מוכן אני להניח כי הנטל החל על המבקשים בהליך מסוג זה אינו נטל כבד במיוחד. כך, אם נוכח העובדה כי אין הדין דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; אם נוכח העובדה כי מבקש האורכה הנו הנאשם שהורשע בפלילים ויש לשמר את מעמדו וכוחו אל מול המדינה-המאשימה (השוו בש"פ 9671/04 - המועצה המקומית דלית אל כרמל ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353). זאת ועוד: יש ליתן משקל לנסיבות נוספות בהליכים מסוג זה כמו למשל היעדר ייצוג משפטי שהשלכתו יכולה להיות, בין היתר, אי ידיעת המועד הקבוע בדין להגשת הערעור או אי יכולת להגיש את הערעור במועד; וכן נסיבות אישיות הקשורות במבקשים כבמקרה דנן (השוו רע"פ 388/98 ציפי דרורי ואח' נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). לבסוף, יש ליתן משקל ראוי – ואף משקל של ממש – לסיכויי ההליך, שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד אפילו יש טעם מספק לאיחור כשלעצמו.

7.למרות זאת, אין מנוס מן המסקנה כי אין בנסיבות המקרה עילה להארכת המועד. זאת, שכן כנגד שיקולים אלו של הארכת המועד, ניצבים שיקולים נוספים ובהם סופיות ההליך בכלל וההליך הפלילי בפרט; האינטרס של הצד שכנגד בסיום ההליכים וההסתמכות על היות פסקי הדין חלוטים וכן האינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המדיינים ובשמיעת הליכים תוך זמן סביר בלא צורך להיזקק לקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף זמן ניכר. מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה. במקרה שלפני כבד לו הנטל עד מאוד והכריע את הכף לחובת המבקשים. אכן, איחורם של המבקשים עולה על 4 שנים. זהו פרק זמן משמעותי ביותר. זו תקופה בה נוהלו הליכים שונים בעניינם, לרבות שני כתבי אישום בגין הפרת הצו ואף ערעור ובקשה לעיכוב הביצוע. זהו פרק זמן בו לא בוצע העונש שנגזר על המבקשים תוך הפרת הקבוע בפסק הדין. זהו פרק זמן שמשמעו היא בין היתר כי יקשה על ניהול ההליך בעת הזו, מטעמים ראייתיים ודיוניים שונים. על המבקשים הוטל אפוא נטל כבד בנסיבות המקרה לביסוס טעם מספיק לאיחור מעין זה ובבחינה זו לא עמדו. יתכן ובבחינה סוביקטיבית של המבקשים עצמם עשו הם כל שלאל ידם את יכלו לקבל ייצוג ולהגיש את ההליך, אולם אין זו הבחינה היחידה של נסיבות מעין אלו ויש להיזקק גם למרכיב האוביקטיבי של טעם האיחור ובבחינה זו לא עמדו המבקשים בנטל הנדרש בשים לב לאיחור עצמו. זאת ועוד: לו הייתי סבור כי עומדת למבקשים עילה מבוררת ומובהקת לערעור יכול ובנסיבות מסויימות ניתן היה להורות על הארכת המועד אפילו בשים לב למשך איחור מעין זה שלפני. יהיו אלו המצבים בהם האינטרס הציבורי והצדק מחייבים היעתרות לבקשה להארכת המועד למרות הקושי בקיומו של טעם מיוחד (אוביקטיבי או סוביקטיבי). אולם במקרה שלפני ולצורך הבקשה שלפני, מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה אין לראות בפגמים בייצוג כשלעצמם משום עילה להארכת המועד וכי לא בוססה תשתית מספקת, והכל לצרכי הבקשה שלפני להארכת המועד. נדמה כי גם בית המשפט המחוזי, בבקשתו לעיכוב הביצוע הנזכרת לעיל, שותף היה למסקנה זו.

8.התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת מועד להדחות. אין בכך, כמובן, בכדי לשלול את יכולתם של המבקשים להגיש בקשה לעריכתו של משפט חוזר בעניינם כאמור בסעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.