בש"פ 2301/16 ג'יהאד שחאדה נ. מדינת ישראל

1.המבקש, שהנו אסיר בלתי מיוצג, פנה לבית-משפט זה בבקשה שכותרתה: "אישור לערעור על פסק דין". על-מנת להבין את מהות הבקשה, אעמוד בקצרה על השתלשלות העניינים שקדמה להגשתה.

2.המבקש הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, וכניסה לישראל שלא כדין. זאת בגין אירוע שוד של קשישה שגילה אותה עת היה כ- 82, ביחד עם שותפים נוספים. ביום 18.3.2013 , בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) גזר על הנאשם מאסר בפועל למשך עשר שנים וחודשיים (בניכוי ימי מעצר), וכן מאסרים מותנים ופיצוי כספי לטובת המתלוננת.

בשנת 2014 הגיש המבקש בעצמו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה בהחלטת כב' הרשם לובינסקי מיום 10.8.2014 (בש"פ 5114/14). בין היתר, נקבע בהחלטה כדלקמן:

"משך האיחור בענייננו הינו למעלה משנה, היינו איחור משמעותי ביותר. אף אם אצא מנקודת הנחה כי התעורר קושי בתשלום שכר טרחתו של עורך הדין הפרטי אשר נשכר, הרי שלא ניתן כל הסבר מדוע לא פעל המבקש במשך תקופה כה ארוכה על מנת לפתור את העניין ולהביא לכדי הגשתו של ערעור (בין באמצעות פנייה לסניגוריה הציבורית ובין בדרך אחרת). בהיעדר הסבר כאמור דומה כי ניתן לראות במחדלו הנמשך של המבקש בעניין זה משום זניחתו של הערעור. בנסיבות אלו, ועל אף אמת המידה המקלה יחסית הנוהגת לבחינתן של בקשות להארכת מועד בפלילים, איני סבור כי הבקשה דנן מגלה "טעם ממשי המניח את הדעת" אשר יש בו כדי להצדיק מתן ארכה.

הבקשה נדחית, איפוא".

3.הבקשה שלפניי הוגשה ביום 21.3.2016 , ובמסגרתה עותר המבקש לקבלת אורכה להגשת ערעור על פסק-הדין בעניינו. לפי מהותה, מדובר למעשה בבקשה לעיון חוזר לגבי החלטת כב' הרשם לובינסקי אשר דחה את בקשתו הקודמת של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע,

בהליך הפלילי

אין

נדרשים "טעמים מיוחדים"

כפי

שנדרשים

בהליך

אזרחי.

ביסוד הסדר זה מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב יחסית לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד לשם הגשת ערעור שעניינו חפותו, אשמתו ומידת עונשו של אדם. עם זאת, גם בהליכים פלילים מתן אורכה לא ייעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי הארכת מועד בפלילים תינתן רק בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת". זאת, בשל הצורך להתחשב בשיקולים נוספים, ובהם: סופיות ההליך, הצבת גבול להתמשכות ההליכים, שמירה על הוודאות והיציבות המשפטיים, הגנה על האינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המתדיינים, וכן שמיעת הליכים תוך זמן סביר על-מנת להימנע מקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף הזמן. בהתחשב בכל אלה, נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי ככל שמשכו של האיחור בהגשת ההליך ניכר, כך כבד הנטל על המבקש לבסס הצדקה לאורכה המבוקשת (ראו: בש"פ 3480/06

נגר נ' מדינת ישראל (25.6.2006)).

במקרה דנן, הבקשה הקודמת של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור נדחתה בהחלטתו של כב' הרשם לובינסקי. המערער לא הגיש הליך ערעורי על אותה החלטה, ובכך השלים עמה. מאז אותה החלטה של כב' הרשם לובינסקי חלפה כשנה וחצי. מאז פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי חלפו כשלוש שנים. מדובר בתקופות זמן משמעותיות, שלא ניתן להן טעם מניח את הדעת. אמנם, המבקש טוען בבקשתו כי בשנתיים האחרונות עבר תהליך של גמילה מסמים וכן למד קרוא וכתוב בין כותלי בית-הכלא, והוא מבין כיום את גודל הטעות שעשה. לפיכך, הוא מבקש הזדמנות נוספת להביא את ערעורו לפני בית-המשפט זה, נוכח ההתקדמות במצבו, ונוכח הסבל שהמאסר גורם לו וכן לאשתו ולבנו הקטן הגדל רחוק ממנו. טענת המבקש בדבר התהליך השיקומי שהוא חווה בין כותלי הכלא, מבורכת כשלעצמה. עם זאת, אין בה כדי לבסס "טעם מניח את הדעת" לאיחור כה משמעותי בפנייה לבית-המשפט, ואף אין בה כדי להקים עילה לעיון חוזר.

אשר

על כן, הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא החלטה זו למבקש בעצמו באמצעות שב"ס.