בש"פ 5114/14 שחאדה גיהאד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.3.2013 (ת"פ 31852-02-12). בגדרו של גזר הדין הושת על המבקש - שהורשע במספר עבירות, ובהן שוד בנסיבות מחמירות - עונש מאסר של עשר שנים וחודשיים, כמו גם מאסר מותנה וכן פיצוי כספי לטובת המתלוננת. בקשת הארכה הוגשה ביום 21.7.2014, והמשיבה מתנגדת לה.

המבקש, אשר אינו מיוצג בערכאה זו, טען בבקשתו כי עו"ד בולוס - הסניגור הציבורי אשר ייצג אותו בבית המשפט המחוזי - הבטיח לו להגיש ערעור על גזר הדין אך לא עשה כן. עוד טען המבקש, כי בני משפחתו אמורים היו למנות לו עורך דין פרטי לצורך הגשת הערעור, אך הדבר לא הסתייע בשל קשיים כלכליים. על רקע האמור ביקשתי את התייחסותו של עו"ד בולוס לטענת המבקש. בתגובתו ציין עו"ד בולוס, כי בסמוך לאחר מתן גזר הדין הודיעו לו המבקש ואחיו כי שכרו את שירותיו של עורך דין פרטי מסוים לצורך הגשת ערעור, ולפיכך מסר לאותו עורך דין את תיקו של המבקש. עו"ד בולוס המשיך וציין, כי רק בחודש יוני או יולי 2014 פנה אליו המבקש בשנית ועדכן אותו כי הערעור לא הוגש, בסופו של יום, וזאת מאחר שלא שולם שכר טרחה לעורך הדין הפרטי.

מששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. משך האיחור בענייננו הינו למעלה משנה, היינו איחור משמעותי ביותר. אף אם אצא מנקודת הנחה כי התעורר קושי בתשלום שכר טרחתו של עורך הדין הפרטי אשר נשכר, הרי שלא ניתן כל הסבר מדוע לא פעל המבקש במשך תקופה כה ארוכה על מנת לפתור את העניין ולהביא לכדי הגשתו של ערעור (בין באמצעות פנייה לסניגוריה הציבורית ובין בדרך אחרת). בהיעדר הסבר כאמור דומה כי ניתן לראות במחדלו הנמשך של המבקש בעניין זה משום זניחתו של הערעור. בנסיבות אלו, ועל אף אמת המידה המקלה יחסית הנוהגת לבחינתן של בקשות להארכת מועד בפלילים, איני סבור כי הבקשה דנן מגלה "טעם ממשי המניח את הדעת" אשר יש בו כדי להצדיק מתן ארכה.

הבקשה נדחית, איפוא.