רע"פ 388/98 ציפי דרורי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן בת"פ 190/94.

במהלך שנת 1993 ביצעו המבקשת 1 והמבקש 2, שהוא עורך דין במקצועו, שיפוצים בביתם בנתניה, שהתבטאו בסגירת מרפסות. לטענתם, הם פנו לעיריית נתניה לצורך בירור הליכי הרישוי המקובלים, ונציגי מחלקת ההנדסה הבהירו להם כי הפרקטיקה המקובלת היא כי עבור עבודות כאלה אין מבקשים היתר בניה, ורק אם יתלונן מי מהשכנים לא יהיה מנוס מפניה פורמלית לקבלת הרשיון. בעקבות תלונה מצד אחד השכנים רשם פקח של עירית נתניה דו"ח למבקשים בגין בניה ללא היתר בניה. כמו כן, הוגש נגדם כתב אישום בו הואשמו בעבירה של בניה ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו212- לחוק התכנון והבניה

תשכ"ה1965 -. כמו כן, צויין בכתב האישום כי המבקשים השלימו את עבודות הבניה לאחר קבלת התראה מן העיריה

(ת"פ 190/94). בין המאשימה לבין המבקש נערך הסדר טיעון, אשר אומץ על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיו הודה המבקש בביצוע העבירות המיוחסות לו. כמו כן, הוסכם כי יוצא צו הריסה, אשר ביצועו יידחה למשך 18 חודשים, וכי המבקשים ישלמו קנס בסך 2,500 ש"ח. גזר הדין ניתן בתאריך 2.10.94.

בתאריך 10.3.96, היינו כשמונה עשר חודשים לאחר מתן פסק הדין בת"פ 190/94, הגישו המבקשים בקשה לקבלת היתר, ובהסכמת המאשימה עוכב ביצוע גזר הדין עד לסוף שנת 1996. בחודש ספטמבר 1997, טרם שניתנה החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה, הוגש נגד המבקשים כתב אישום נוסף שעניינו הפרת צו בית המשפט (ת"פ 954/97).

בעקבות הגשת כתב האישום הנוסף ביקשו המבקשים להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בת"פ 190/94, שבמסגרתו ביקשו לחזור בהם מהודייתם. מאחר שחלפו למעלה משלוש שנים מאז ניתן פסק הדין, הם הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בקשה זו נדחתה בבית המשפט על ידי בית המשפט המחוזי. על ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

סבורני, כי יש לדחות את הבקשה.

הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי מקורה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982. הוראת החוק מעניקה לבית המשפט שיקול-דעת רחב בבואו להפעיל את הסמכות, ובשונה מסדר הדין האזרחי, אין הוא מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא ( ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר , פ"ד לז (3) 363, 364). גישה זו מיוסדת על ההשקפה כי "כאשר מדובר בהליך פלילי לא יהא זה נכון שבית המשפט בבואו להחליט בגורלו של נאשם, גם בשלב של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, יתעלם ממכלול הנסיבות ומההיבטים החברתיים והציבוריים הנלווים להליך זה ומנקודת המוצא כי עיקרו של הליך

זה הוא האמת ועשיית הצדק לנאשם ולחברה" ( ב"ש 230/86 ע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353). מכאן כי השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, בין השאר, "התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין וכן את סיכויי הערעור" (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם).

יישום אמות מידה אלה מביאני למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בשולי הדברים, ומבלי לקבוע עמדה לגוף הענין , אציין כי במסגרת ההליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט יהא בידי המבקשים להעלות את הטענה כי טרם ניתנה החלטה בבקשתם לקבלת היתר בניה.