בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ. מדינת ישראל

הבקשה בפני היא להארכת מועד להגשת ערעור מכוח סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק 169/93. פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן ביום 20.9.93.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 21.2.97, כשלוש שנים לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור. הנימוק המרכזי שמעלה המבקש בתמיכה לבקשה הוא שרק עם חלוף השנים ולאור תנאי הכלא הקשים הוא נוכח לדעת כי העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי אינו תואם את חומרת העבירות שבוצעו על ידו. בנוסף טוען המבקש כי בכלא למד על אחרים שביצעו עבירות דומות ונגזרו עליהם עונשים קלים יותר. המבקש אף מביא מספר דוגמאות לטענתו זו.

באת-כח המשיבה מציינת בתגובתה כי המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין, וכי ההסבר האמור שנתן המבקש אינו מהווה עילה להארכת מועד.

בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2)353 קבע השופט ד' לוין כי בדיון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי יש לקחת בחשבון את "ההיבטים החברתיים והציבוריים, הנלויים להליך זה וכי יש לצאת "מנקודת המוצא, כי עיקרו של הליך זה הוא האמת ועשיית הצדק לנאשם ולחברה" (שם בעמ' 356). עם זאת השופט ד' לוין הוסיף כי גם בערעורים פליליים אין מקום להענות לבקשות להארכת מועד כבדבר שבשגרה.

השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם בין השאר, התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין וכן את סיכויי הערעור.

במקרה שבפני איחר המערער בשלש שנים את המועד להגשת הערעור. אמנם, ישנים מספר מקרים בהם הוארך המועד להגשת ערעור כאשר היה איחור כה רב, אולם, במרבית המקרים היתה זו, למעשה, יוזמת בית המשפט, לצורך מניעת עיוות דין. (ע"פ 536/70 קסיר נ' מדינת ישראל פד כה(1) 280; ע"פ 465/70 ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד כה(1) 557; ע"פ 229/78 סעדיה

נ' מדינת ישראל פ"ד לב(3) 256). אין המקרה שבפנינו מצביע על עיוות דין שיגרם לנאשם אם לא תתקבל בקשתו. הנימוק שהעלה המבקש למועד הארוך שחלף הוא כי תנאי הכלא הקשים מזה, והמפגש עם אסירים אחרים שנפסקו להם עונשים אחרים מזה, הם שגרמו לו לחשוב שנית על תקופת מאסרו - נימוק זה, אין בו די כדי להצדיק הארכת מועד בחלוף שלש שנים.

שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא כי המבקש היה מיוצג בידי עורך דין. בב"ש 174/87 יששכר נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 538. קבע הרשם ש' צור כי אי יצוגו של הנאשם בידי סניגור מהווה נימוק להארכת המועד להגשת הערעור, שכן תפקידו של עורך הדין הוא לשקול האם היה מקום להגשת ערעור.

כיון שהמערער הודה בעבירות שיוחסו לו והורשע על-פי הודעתו, שאלת הערעור בענינו נוגעת לחומרת העונש בלבד. כיון שהיה מיוצג יש להניח נראה כי עורך הדין היה סבור שאין מקום לערער על העונש שנגזר על המערער בהיותו תואם את חומרת העבירה.

לבסוף, יש לציין כי אין סיכוי ממשי לערעור. כפי שציינתי, המבקש הורשע על פי הודאתו. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש מאסר מצטבר של שמונים ושתים שנים לאחר שניסה לרצוח ארבעה תלמידים בבית הספר אורט בירושלים ולא הביע חרטה על מעשיו. לנאשם היו גם הרשעות קודמות בעבירות בטחון עליהן נידון לשלושים ושלושה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

השיקולים השונים שיש לקחת בחשבון לענין הארכת מועד להגשת ערעור פלילי, מעלים כי במקרה שבפנינו אין מקום להארכת מועד.

הבקשה נדחית.