בש"פ 9590/10 עומר אחמד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין שניתן בעניינו של המבקש; הבקשה הוגשה ביום 27.12.2010, כאשר גזר-הדין בעניינו של המבקש ניתן במעמד הצדדים ביום 25.4.2010 (הכרעת הדין ניתנה ביום 10.9.2009). לאמור: הבקשה שלפניי הוגשה באיחור ניכר, לאחר שחלפו כשמונה חודשים ממועד גזר הדין.

בקצרה ייאמר כי המבקש הועמד לדין ביחד עם אחֵר, והשניים הורשעו במסגרת הסדר טיעון חלקי בעבירות של שוחד וסיכון חיי אדם בנתיב תעבורה. על המבקש נגזר עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה וקנס כספי. בסוף גזר הדין נרשם: "זכות ערעור תוך 45 יום". המבקש לא הגיש ערעור תוך התקופה הקצובה בדין וגם לא בחודשים שלאחר-מכן. עתה באה בקשתו להארכת מועד.

בחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המשיבה, ולא ראיתי לנכון להאריך את המועד להגשת הערעור.

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, מדובר באיחור ניכר ביותר בהגשת ההליך. הכלל הוא כי ככל שהאיחור גדול יותר, כך גובר הנטל המוטל על מבקש הארכה, ועליו להציג טעמים חזקים יותר המצדיקים את האיחור (ראו בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.6.97); בש"פ 8545/09 ציצ'ק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2009)). לא מצאתי כי הונח לפניי טעם מספק שיש בו כדי להצדיק היענות לבקשה. בראשית הדברים אציין כי לבקשה לא נלווה תצהיר התומך בטענות העובדתיות שהועלו בה. זאת ועוד, מסתבר כי המבקש הגיש – אף-זאת באיחור ניכר – בקשה להצטרף לערעורו של הנאשם האחֵר בכתב האישום ( ע"פ

4461/10) . בקשה זו נדונה לפני כבוד הרשמת ד' כהן לקח, ונדחתה מטעמים הרלבנטיים גם לבקשה שלפניי. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת כבוד הרשמת, אך גם זו נדחתה. נתקשיתי להבין מדוע לא מצא לנכון בא-כוח המבקש לציין עובדה זו בבקשתו.

מעבר לכך: המבקש טוען כי חודש לפני גזר-הדין נפטר אביו, וכי המשפחה נקלעה לאבל ולמצוקה כלכלית. שקלתי טענות אלה, אך עם כל הצער על מותו של האב, לא מצאתי כי יש בטענות המועלות בעניין זה כדי להקים טעם מניח את הדעת לאיחור כה משמעותי בהגשת הליך-של-ערעור. גם הטענה כי המבקש ניתק את הקשר עם בא-כוחו למשך תקופה ארוכה אינה מצדיקה היענות לבקשה שלפניי, שהרי מדובר בעניין המצוי בשליטתו של המבקש, ואם זנח את אפשרות הערעור למשך חודשים ארוכים – החמיץ בכך את ההזדמנות שמקנה לו הדין. טענה נוספת בפי המערער, והיא כי המדינה מצדה הגישה ערעור על גזר-הדין (ע"פ 4420/10), וכמו-כן, כאמור, הוגש ערעור מטעם הנאשם האחר בכתב האישום (ע"פ 4461/10). ואולם ברי כי אין בהגשת ערעור על-ידי המדינה או על-ידי אחד הנאשמים בתיק כדי לפתוח פתח בלתי-מוגבל לנאשם אחֵר להגיש את ערעורו כל אימת שיחפוץ, תוך פגיעה באינטרסים חשובים ובהם: שמירה על הוודאות והיציבות המשפטית, הגנה על השוויון בין בעלי-הדין בכל הנוגע לתחולת סדרי-הדין, ומניעת זלזול בכללי הדיון הקבועים בחוק (ראו והשוו: בש"פ 5966/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). ודוק: בענייננו, ניתן להוסיף ולומר כי מחדלו של המבקש בולט ביתר שאת נוכח חוסר המעש מצדו במשך חודשים ארוכים, חרף ידיעתו כי הצדדים האחרים פעלו כדין והגישו ערעור במועד.

לאור המקובץ, נדחית בזאת הבקשה להארכת מועד.