בש"פ 8676/09 מוחמד שתיה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין. הבקשה נסבה על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 5.11.2008. גזר הדין ניתן לאחר שהמבקש הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של שוד וכניסה לישראל שלא כחוק. על פי הסדר הטיעון עתרה התביעה לגזור על המבקש עונש של חמש שנות מאסר בפועל וכן הפעלת מאסר על תנאי מתיק קודם בחופף. הסנגור ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ולהסתפק בגזירת עונש של ארבע וחצי שנים בלבד. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, תוך הפעלת מאסר על תנאי בן שלושה חודשים בחופף. תחילת המאסר ביום 25.6.2008, מועד מעצרו של המבקש. לבסוף, פסק הדין העמיד בית המשפט את המבקש על זכותו לערער תוך 45 ימים.

2.

בבקשה לפניי, שהוגשה ביום 28.10.2009, מתבקשת הארכה של המועד להגשת ערעור על גזר הדין עד למועד הגשת הבקשה. בהחלטתי מיום 2.11.2009 אפשרתי למבקש להשלים את הבקשה, בכך שיבהיר מדוע פנה לבית המשפט רק בחלוף כשנה ממועד גזר הדין. במסמך המשלים הסביר המבקש כי אין הוא בקיא בחוקי מדינת ישראל, כי השהייה במאסר מכבידה עליו מאוד וכי מצבו הבריאותי ירוד. המבקש הוסיף וטען כי לפני שנה שילם כסף לעורך דין כדי שיגיש ערעור אך הדבר לא נעשה. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא כי ערעור על גזר הדין יש להגיש תוך 45 ימים (סעיף 199 לחוק

סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982). הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)) והנטל בנדון הולך וגובר ככל שהוגשה הבקשה באיחור רב יותר (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.6.97)).

4.

במקרה דנן, הבקשה הוגשה בחלוף כמעט שנה ממתן גזר הדין. אין בבקשה הסבר מניח את הדעת לשיהוי מ מוש ך זה. ההסבר הינו מחויב במיוחד שעה שהמבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי ושעה שנכח במעמד גזר הדין בו נרשם כי עומדים לזכותו 45 ימים להגשת ערעור. טענת המבקש כי עורך דינו קיבל תשלום עבור הגשת ערעור אך לא הגיש את הערעור נטענה בצורה כללית, ללא ציון הנסיבות בהן נותק הקשר עם עורך הדין וללא פרטים אחרים שיש בהם כדי להבהיר שהמבקש עשה כל שביכולתו כדי להגיש את הערעור במועד, כך שהשיהוי נעוץ כולו בגורמים שאינם בשליטתו. לא מצאתי מדוע נבצר מהמבקש עצמו לפנות - לאורך התקופה כולה - בבקשה להארכת המועד עד להסדרת הייצוג. יש לזכור כי בסופו של יום הגיש המבקש את הערעור בעצמו, כך שלא ברור מדוע הוא נמנע מלעשות כן בשלב מוקדם יותר. הגם שעסקינן בהליך פלילי, בו נקוטה אמת מידה מקילה בהארכות מועד, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי התקיים טעם ממשי מניח את הדעת לאיחור המ מוש ך. לכך יש להוסיף כי עיון בגזר הדין מעלה כי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם טובים באופן המטה את הכף לטובת היענות לבקשה. כפי שציינה המשיבה, העונש שנגזר על המבקש הוא בהתאם לרף התחתון המוסכם ולבקשת בא-כוחו. בנסיבות אלה, הסיכויים כי ערכאת הערעור תמתיק את עונשו נראים נמוכים.

הבקשה נדחית.