ע"פ 7754/06 אליהו ציפר נ. מדינת ישראל

בפני ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט חבש) מיום 13.9.06 לפיה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(להלן: חסד"פ ).

1.המערער הורשע ביום 24.4.03 על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צור) בשתי עבירות של מעשים מגונים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וזוכה מאישום שלישי בגין אותה עבירה. העבירות שבגינן הורשע המערער בוצעו כנגד שתי קלדניות (ח. י. ו-א.ז.,אישומים 1 ו-2) בעת היות המערער אחראי על הקלדניות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 29.7.03 גזר בית משפט השלום בירושלים על המערער 10 חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשים לריצוי בפועל בתנאי עבודות שירות, ושישה חודשים על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה על-פי סעיף 348 לחוק העונשין בתוך פרק זמן של שלוש שנים. עוד חויב המערער לפצות כל אחת מן המתלוננות בסכום של 5000 ₪. בית המשפט הורה על הפקדת הפיצוי בבית המשפט ב-10 תשלומים חודשיים שווים, כאשר הראשון שבהם יופקד לא יאוחר מיום 10.1.04 וכל תשלום נוסף יופקד עד 10 בחודש שלאחריו עד לסיום התשלומים. במהלך הדיון בתיק אירעו עיכובים ושיבושים שונים, שאותם מפרט בית המשפט קמא בהרחבה בהכרעת דינו. העיכובים נבעו בחלקם מניתוח המעקפים שעבר המערער.

2.על הכרעת הדין וגזר הדין לא הוגש ערעור במועד. רק לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט שנהב) ביום 18.12.05 (להלן : המשפט האזרחי ), בתביעה כספית שהגישה י.ח נגד המערער ואשר בו חויב המערער בתשלום פיצוי כספי לי.ח., הגיש המערער ביום 20.3.06 הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים בתיק הפלילי, כשבמקביל הגיש המערער לפרקליטות מחוז ירושלים בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בבקשתו ציין המערער כי העיכוב בהגשת הערעור נבע מן המועקה הכבדה שחש בעקבות עינוי הדין שנגרם לו לטענתו, וכן מנסיבות רפואיות שנתקיימו בו במהלך המשפט. עוד הוסיף המערער כי "כל שרציתי לאחר ההרשעה לרצות את העונש(...)

ולאחר מכן לנוח מתלאות ארבע השנים". משהורה בית המשפט המחוזי בירושלים על מחיקת הערעור, הגיש המערער ביום 30.4.06 בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 18.5.06 לאחר שהמשיבה הודיעה על התנגדותה לבקשה ומשקבע בית המשפט כי הגשת תביעה כספית מצד המתלוננת אינה עילה להגשת ערעור כעבור שלוש שנים מיום מתן גזר הדין. המערער שב והגיש בקשה להארכת מועד, במסגרת מה שכינה "בקשה לעיון מחודש בבקשת רשות ערעור" אך גם זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וללא נימוק. בקשתו האחרונה של המערער להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה ביום 18.8.06 אך גם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט וללא נימוק.

בערעורו בפניי על החלטה אחרונה זו, טוען המערער כי במהלך עדותה של ח.י. במסגרת התביעה האזרחית שהגישה נגד המערער, נתגלו ראיות חדשות ונחשפו שקרים שיש בהם כדי לפגום באמינותה של ח.י. באופן שעשוי לשנות את תוצאת פסק הדין הפלילי בערעור. מנגד טוענת המשיבה כי אין בנימוקי המערער כדי להצדיק שיהוי של שלוש שנים בהגשת ערעורו וכי ממילא, הדרך המתאימה לסוג טענותיו של המערער היא דרך הגשת הבקשה למשפט חוזר ולא דרך הערעור האזרחי.

3.סעיף 199 לחסד"פ קובע כי צד הרוצה לערער על פסק דין צריך לעשות זאת תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין. עם זאת, מתיר סעיף 201 לחסד"פ לבית המשפט לאפשר לצד הרוצה בכך להגיש ערעור גם לאחר התקופה האמורה. הסעיף אינו מפרט מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט אם להאריך את המועד להגשת הערעור מעבר ל-45 ימים (ועל כך ראו רע"פ 388/98 ציפי דרורי נ' מדינת ישראל , תק-על 1998(1), 408; ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' דוד שרייבר , פ"ד לז(3) 363,364 (1983); וראו גם החלטתי בע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל תק-על 2005(2), 2585). עם זאת, ניתן לומר בכלליות, כי במסגרת שיקול הדעת בהחלטה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי, ייקח בית המשפט בחשבון, בין השאר, את "התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין וכן את סיכויי הערעור" (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל , תק-על 1997(2), 527).

4.כשם שצוין, הגיש המערער את בקשתו הראשונה להארכת מועד ביום 20.3.06, למעלה משלוש שנים לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין במשפט האזרחי. בסיכומיו בפני בית משפט זה ובפני בית המשפט קמא, לא הציג המערער כל נימוק לעיכוב הרב בהגשת הבקשה. בדיון בפני, טען המערער כי הטעם לעיכוב נעוץ היה בניתוח המעקפים שעבר ובעובדה שחלה במחלה קשה וכי הציג בפני בית משפט השלום מסמכים רפואיים המאששים טענתו זו. ברם, מדברי המערער בפניי עולה כי את ניתוח המעקפים עבר המערער במהלך המשפט שהתנהל כנגדו, ולא לאחריו, ומכאן שגם אם הניתוח והשלכותיו הכבידו עליו לאורך הזמן, ברי כי לא היה בהם כדי לעכב את הגשת הערעור.

באשר למחלה הקשה שבה לקה המערער בסמוך לסיום משפטו, לא הוצג בפני כל הסבר או תיאור אשר ישפוך אור על השאלה עד כמה מנעה המחלה או הטיפול בה את הגשת הערעור במשך שלוש השנים ומכל מקום, היה מקום לפרוש חומר זה, אם הוא בידי המבקש, בפני הערכה הדיונית. גם אם היו למערער קשיים רפואיים ואחרים, ואינני מפקפקת בכך, אין בהם כדי להצדיק איחור כה רב בהגשת הבקשה ונראה שההסברים נאספו מלוא הסל לאחר עבור הזמן , מה שנראה כתירוץ ולא כסיבה. עוד יצוין, כי המערער היה מיוצג במשפטו הפלילי ועל-כן יש לראותו כמי שהמועדים הקבועים בחוק לצורך הגשת ערעור היו ידועים לו.

באשר לסיכויי הערעור, טען המערער בפני בפירוט רב לקיומן של ראיות חדשות שנתגלו לאחר תום המשפט, ואשר יש בהן לטענתו, כדי לשנות את תוצאת הערעור. למעשה, אין המערער טוען כנגד הכרעתו של בית משפט השלום בעניינו, כי אם, לדידו, במהלך המשפט האזרחי שהתקיים לאחר מתן הכרעת הדין וגזר הדין בתיק הפלילי, נתגלו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום. משאלו הם פני הדברים, ומשפסק הדין הפלילי הינו פסק דין חלוט זה מכבר, נראה כי הדרך הנכונה לילך בה בהקשר זה אינה דרך הגשת הערעור הפלילי כי אם, כפי שציין בא-כוח המדינה, דרך הגשת הבקשה לקיום משפט חוזר בעניינו.

5.על-פי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתיהמ"ש ), רשאי בית המשפט העליון להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי שבו ניתן כבר פסק דין סופי. משפט חוזר יתקיים רק בהתקיים אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31 (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים 1493-1518 (חלק שלישי, 2003)). לפי אופי טענותיו של המערער בפני, העילה המתאימה לעניינו מצויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט ולפיה יוכל המערער לבסס את בקשתו למשפט חוזר באם יציג עובדות או ראיות העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. ואדגיש, אינני קובעת דבר באשר לסיכוייה של בקשה זו, והלכה פסוקה היא כי אין המשפט החוזר מהווה הליך ערעור נוסף או עניין שבשגרה וכי מי שמבקש משפט חוזר אינו יכול לבסס את בקשתו על טענות בעלמא (ראו לדוגמא מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(5)). יפים לעניין זה דבריו של השופט ש' לוין במ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4),241 , 252-251 (1997):

"נקודת המוצא היא של סופיות הדיון; אך כאשר קיימות ראיות או עובדות נוספות, העשויות לשנות את תוצאות המשפט, אפילו אין הן ראיות חדשות, ואפילו ניתן היה להביאן במשפט, אפשר לפגוע בסופיות הדיון ולאשר הגשת משפט חוזר. לענין זה אין די בטענה שיש למבקש ראיות נוספות, אלא יש צורך בראיות או בעובדות נוספות שהן "בעלות אותו משקל סגולי - אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות על פיהן הורשע המבקש - אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט...". ראיות או עובדות אלו אינן חייבות לבסס ודאות של שינוי תוצאות המשפט אך הן צריכות להיות בעלות אמינות לכאורה, במידה הנדרשת כדי להצדיק בקשה למשפט חוזר".

ועם זאת, אם אמנם סבור המערער כי יש בראיות החדשות שנתגלו לטענתו, כדי לקיים את הקריטריונים שהוסברו לעיל, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה מעין זו.

6.לפני סיום ברצוני להתייחס לנקודה נוספת. בית המשפט המחוזי דחה את בקשותיו השנייה והשלישית של המערער בצורה לאקונית וללא מתן כל נימוק או טעם לדחייה. קיומה של חובה לנמק פסק דין מעוגן בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: תקסד"א ) הקובעת כי:

"פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה."

ואמנם, בפסקי דין רבים אשר ניתנו על ידי בית המשפט זה שבה והודגשה חשיבותה של ההנמקה בהיותה המפתח להבנת הצדדים את פסק הדין ובאפשרה לבית המשפט שלערעור לבקרו (ראו למשל רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל , תק-על 1990(2), 1061). במקרים מסוימים, עשוי היעדר הנמקה אף לשמש עילה לביטול פסק דין (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי , פ"ד נב(2),743, עמ' 748-749 (1998); וראו גם החלטתי ברע"א 1982/05 מקומון כל הצפון ואח' נ' פלוני ואח' , תק-על 2006(1), 956). ברם, בנסיבות המקרה דנן, אין כל רבותא בהשבת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שינמק החלטתו, משכשם שצוין, אין מקומן של טענות המערער להתברר במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, כי אם במסגרת בקשה למשפט חוזר, ככל שיסבור כי יש מקום להגיש בקשה שכזו. אין באמור כדי להוות הבעת דעה לגופה של בקשה, אם וכאשר תוגש.

הערעור על הבקשה להארכת מועד נדחה איפוא.