מ"ח 8863/06 אליהו ציפר נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

ביום 24.4.03 הרשיע בית-משפט השלום בירושלים את המבקש, שהיה ממונה על הקלדניות בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בשני מקרים של ביצוע מעשה מגונה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, עבירה לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שישה חודשים מאסר על-תנאי, וכן תשלום פיצויים לכל אחת מהמתלוננות בתיק. תביעה אזרחית שהגישה נגדו אחת המתלוננות בבית-משפט השלום בהרצליה לאחר גזירת-דינו (להלן: "המשפט האזרחי" או "ההליך האזרחי") התקבלה, והמבקש חויב לשלם למתלוננת פיצוי כספי. בעקבות פסק-הדין שניתן בהליך האזרחי, ובחלוף למעלה משנתיים מהיום בו הסתיים ההליך הפלילי, עתר המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להארכת המועד לצורך הגשתו של

ערעור על הרשעתו. בבקשתו טען, בין היתר, כי במהלך המשפט האזרחי נתגלו ראיות חדשות. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו מחמת הזמן הרב שחלף, וערעור שהוגש על כך לבית-המשפט העליון נדחה אף הוא, לאחר שלא נמצאה הצדקה לאיחור בהגשת הערעור בהליך העיקרי (ע"פ 7754/06). באשר לטענה בדבר קיומן של ראיות חדשות, נקבע כי הדרך הנכונה לילך בה הינה הגשת בקשה לקיומו של משפט חוזר.

2.

דרך זו נוקט המבקש עתה. בבקשתו הוא מבאר מהן אותן ראיות חדשות שעשויות, להשקפתו, לשנות את תוצאות ההכרעה בעניינו. על-פי הנטען, אמינותה של אחת המתלוננות נגדו נמצאה פגומה בעקבות ההליך האזרחי שהתנהל, ובו מסרה אותה מתלוננת גרסה שקרית. בין השאר, טוען המבקש כי בגרסה שמסרה באותו הליך האשימה אותו המתלוננת בביצועם של המעשים המיניים כעניין שביום-יום, וזאת שעה שבחלק מן התקופה הרלוונטית כלל לא שהה בישראל. ולא זו בלבד, אלא שגם בעדותה של אחת העדות באותו הליך, לפיה סיפרה לה המתלוננת על המעשה המגונה שביצע בה המבקש, יש כדי לערער את מהימנות דבריה של המתלוננת, שבהליך הפלילי העידה כי לא דיווחה על דבר המעשים לאיש.

3.

המשיבה, מצדה, טוענת כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. להשקפתה, חזרה המתלוננת בעדותה בהליך האזרחי על אותה גרסה שהוגשה כראיה במשפטו של המבקש, וגרסה זו נמצאה מהימנה. עדותה של העדה הנוספת, נטען, דווקא תומכת בגרסה זו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, ואפשרתי למבקש להגיש תשובה-שכנגד, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. בבסיס ההכרעה אם להורות על עריכתו של משפט חוזר, עומד איזון בין שני אינטרסים: השאיפה לחקר האמת ולעשיית צדק, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון, מאידך (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נג(1) 529 ). משכך, משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, ואין להורות על קיומו רק כדי לאפשר לבעל-דין המתקשה להשלים עם הרשעתו, לעתור לליבון עניינו מחדש.

5.

את טענות המבקש ניתן לחלק לשני סוגים: האחד כולל השגות על האופן בו ניתחה הערכאה הדיונית את חומר הראיות שהוגש במשפטו. טענות אלו אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות, ולא להן נועדה המסגרת של משפט חוזר. למבקש עמדה זכותו לערער על פסק-הדין, אולם, מטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת בפרק הזמן שנקבע בדין. משנדחתה בקשתו להארכת המועד להגשת הערעור – החלטה שאף נבחנה בבית-משפט זה ואושרה – שוב לא ניתן להידרש לטענות מעין אלו, ולפיכך דינן להידחות.

חלקן השני של הטענות עניינו בראיות שלא הוגשו בערכאה הדיונית, ומקורן בהליך אזרחי שהתקיים בין הצדדים. טענות אלו מכוונות להוראה הקבועה בסעיף31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ומאפשרת להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו:

הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

לכאורה, הראיות עליהן מצביע המבקש ראיות חדשות הן, מאחר ומקורן בהליך מאוחר להליך הפלילי. אולם, למעשה, מקצתן אינן מחדשות כלל, שכן עמדו הן לנגד עיניה של הערכאה הפלילית, ואף אותו רכיב חדש בחומר הראיות שהציג המבקש, אין בכוחו לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. אבאר את דברי. עיון בעדות שמסרה המתלוננת בהליך האזרחי מגלה, כי זו תואמת את הגרסה שהוצגה בהליך הפלילי. כבר במכתבה אשר קדם להליך הפלילי, היא ציינה כי "מהיום שעברתי לעבוד בביהמ"ש המחוזי, נטפל אלי האחראי על הקלדניות האדון ציפר באופן פיסי. בסוף כל יום עבודה [...] היה בא ומתחיל ללטף אותי". לאמור, הגרסה כי המעשים נשאו אופי יום-יומי אינה מחדשת דבר והועלתה בהליך המקורי, בגדרו נמצאה מהימנה. העובדה כי בזמנים הרלבנטיים שהה המערער בחו"ל במשך 19 ימים, אין בה כדי לפגום במהימנות גרסתה של המתלוננת, הן משום שעדותה נשמעה שנים אחדות לאחר ביצוען של העבירות, והן משום שעבירות אלו לא היו בגדר אירוע בודד, אלא תופעה נמשכת. כך או כך, מקומה של טענה מסוג זה הוא בהליך המקורי שהתקיים בפני הערכאה הדיונית, ולא בגדרה של בקשה לקיומו של משפט חוזר.

באשר לעדותה של העדה הנוספת שנשמעה לראשונה בערכאה האזרחית, הרי זו עולה בקנה אחד עם גרסת המתלוננת. זו האחרונה מסרה כי לא דיווחה על המקרה לאיש, ולעניין זה מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה כוונת המתלוננת הייתה כי לא דיווחה

לממונים עליה . לכך מוצא אני חיזוק בעדות נוספת שנשמעה בהליך הפלילי מפי חברתה לעבודה של המתלוננת, ולפיה היא סיפרה לה על המעשים שבוצעו בה. בית-משפט השלום בירושלים לא מצא כי קיימת סתירה בין העדויות, ואף אני לא מצאתי כי הן אינן מתיישבות זו עם זו. מסקנתי היא, אפוא, כי אפילו הונחה עדותה של העדה בהליך האזרחי בפני הערכאה הדיונית, לא הייתה משתנה התוצאה אליה הגיעה, ולפיכך אין בראיה זו אותו משקל סגולי אשר עשוי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, כנדרש בסעיף 31(א)(2).

לא נמצאה לי, אפוא, כל עילה - מבין אלו המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט - להורות על קיומו של משפט חוזר, ומטעם זה אני מחליט לדחות את הבקשה.