ע"פ 4574/15 דוד צעדי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה נס ציונה

1.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אוהד ) מיום 17.5.2015 בעפ"א 34489-04-15, לדחות את בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטתו מיום 25.9.2005 של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט (בדימוס) צ' הרטל ) בעמ"ק 5636/06.

2.

נגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברחובות שייחס לו בניית סככה עם גג בגודל של כ-110 מ"ר ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

3.

ביום 25.9.2005 הרשיע בית משפט את המערער, על פי הודאתו בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, בעבירה של בניה ללא היתר. בהמשך לכך ולאחר טיעונים לעונש ניתן גזר הדין בגדרו ניתן צו הריסה למבנה מושא כתב האישום שתוקפו נדחה בשבועיים כדי לאפשר למערער לבצע בעצמו את ההריסה. כן הושת על המערער קנס של 2,000 ש"ח או שבועיים מאסר תמורתם.

1.

בינואר 2013 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, בו הואשם באי קיום צו שיפוטי, לאחר שלא ביצע את צו ההריסה שניתן על ידי בית המשפט בשנת 2005, וכן הואשם בעבירות של בניה במקרקעין ללא היתר, שימוש במבנה ללא היתר ושימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר - עבירות לפי סעיפים 210 ו- 204 לחוק.

2.

והנה בחודש מאי 2005, בחלוף כ-10 שנים

ממועד מתן פסק הדין בעניינו , הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום.

ביום 17.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת נ' אוהד ) את בקשת המערער . בהחלטה נקבע כי אמנם קיימת סמכות להארכת מועד להגשת ערעור פלילי לאחר חלוף התקופה של 45 יום הנקובה בחוק, ואולם ככל שתקופת האיחור תהא ארוכה יותר, יידרש צידוק מהותי לאיחור. כן נקבע כי הארכת מועד לא תוענק כדבר שבשגרה אלא רק במקום ששורת הצדק מחייבת זאת. במקרה דנן, קבע בית המשפט, הבקשה להארכת מועד הוגשה כ-10 שנים לאחר מתן פסק הדין, ולא נמצא הסבר המניח את הדעת לעיכוב הארוך בהגשת הבקשה. כמו כן נקבע כי גם מרגע שמונה למערער סנגור חלפה כשנה עד להגשת הבקשה, ואף לעיכוב זה לא ניתן הסבר המניח את הדעת. יתרה מזאת, נקבע כי מידע שצירפה המשיבה מראה שהמערער פירק ובנה סככות ללא היתר מספר פעמים לאורך השנים.

3.

בבקשה שלפני נטען כי למערער נגרם עיוות דין בערכאות דלמטה, וכי מוצדק יהיה לקבל את הערעור נוכח נסיבותיו החריגות של המקרה. באשר להכרעת בית משפט השלום נטען כי ההרשעה נעשתה על סמך אמירה שאינה עולה כדי הודאה, של אדם שלא היה מיוצג. נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, בדברי המערער אין הודאה אלא טענת הגנה מהותית של התיישנות. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלו טעויות המצדיקות את ביטולה. לבסוף נטען כי טעה בית המשפט כשביקש להסיק מכך שהמערער פירק והרכיב לכאורה סככות לאחר ההרשעה בשנת 2005 לגבי השאלה האם זכה למשפט צדק בבית משפט השלום. באשר לשיהוי נטען כי רק לאחר שמונה למערער סנגור, נוכח כתב אישום חדש שהוגש נגדו ביום 3.1.2013, התגלה עיוות הדין שהתרחש בהליך הקודם בשנת 2005. עוד נטען כי הסיבה לעיכוב בהגשת הבקשה להארכת מועד, מרגע מינוי הסנגור, נבעה מעיכובים של המשיבה בהעברת חומר חקירה ובשל אירוע אישי של הסנגור.

בטיעון בעל פה לפני חזר בא כוח המערער על טענותיו האמורות, תוך הדגשה כי בית המשפט המחוזי לא התמודד עם השאלה לגופו של ענין, האם המערער אכן הורשע כדין. כן הוסיף כי השיהוי בהגשת הבקשה, מהשלב שהוא מונה לסנגור, נבעה מקשיים בקבלת חומר חקירה וכן מטרגדיה במשרדו.

4.

מנגד, טען בא כוח הועדה המקומית, כי מהפרוטוקול עולה שחסרים בו קטעים, ומאחר שהמערער פנה רק כעבור כ- 10 שנים אין אפשרות כיום לקבוע בוודאות מה בדיוק היה בדיון בעניינו ב- 2005. בנסיבות אלה חזקה על בית המשפט שפעל כדין. נטען כי המקרה דנן אינו מצדיק מתן סעד כה בלתי שגרתי של הארכת מועד כעבור 10 שנים. עוד נטען כי הבקשה הוגשה באי נקיון כפיים, שכן המערער עשה דין לעצמו ולא קיים את צו ההריסה השיפוטי שניתן נגדו. ומכל מקום, הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להארכת מועד להגשת ערעור בהליכים פליליים. תקופת האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור היא ארוכה מאוד. אין גם הסבר לעיכוב הממושך - לא מאז מתן פסק הדין (10 שנים), לא מאז הגשת כתב האישום הנוכחי (יותר משנתיים) ואפילו לא מאז מונה למערער סנגור (כ- 14 חודשים). כמו כן סיכויי הערעור הם נמוכים שכן קיימים דו"חות פיקוח מהם עולה שמדובר במבנים חדשים (נכון ל- 2005) ולא מבנים ישנים שעל בנייתם ללא היתר חלה התיישנות, כנטען כיום.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בהליכים ובהחלטות בעניינו של המערער וכן בטיעוני הצדדים ובמסמכים והגישו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

6.

כאמור, המדובר בענייננו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור המתייחסת לפסק הדין של בית משפט השלום שניתן כ- 10 שנים קודם לכן.

נקודת המוצא היא, כי משחלפה התקופה בת 45 הימים שנקבעה בחוק להגשת ערעור ולא הוגש ערעור, הפך פסק דינו של בית משפט השלום בעניינו של המערער לחלוט.

אמנם סעיף 201 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מסמיך את בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור, ואולם נוכח העיקרון החשוב של סופיות הדיון לא בנקל תאושר הארכת מועד -

"בית משפט זה חזר וקבע כי על המבקש הארכת מועד להציג 'טעם ממשי המניח את הדעת'...

בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין הארכת המועד נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי" (ע"פ 2585/10 נגר נ' מדינת ישראל

(13.4.2010).

(וראו גם: ע"פ 8871/12 גולובנ' מדינת ישראל (16.12.2012); ע"פ 7754/06 ציפר נ' מדינת ישראל (15.10.2006); בש"פ 6125/09

רבין נ' מדינת ישראל

(11.8.2009)

ע"פ 6606/07

מזרחי נ' מדינת ישראל (30.8.2007); ע"פ 4556/15

ח'שיבון נ' מדינת ישראל

(7.7.2015)).

7.

בענייננו לא הוצג כל " טעם ממשי המניח את הדעת " העשוי להצדיק איחור כה ממושך בהגשת הבקשה. הועלו אמנם נימוקים וטיעונים שונים בניסיון להסביר את העיכוב, אך אין באלה כדי "טעם ממשי המניח את הדעת" , לאף אחד מהשלבים, ובוודאי שלא באשר לתקופה הכוללת של כעשור שנים. הבקשה הנדונה נכשלת אפוא בכל אחד מהמרכיבים הנבחנים לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי: משך הזמן, הנימוקים לאיחור וכן סיכויי הערעור.

8.

לענין אחרון של סיכויי הערעור אעיר, כי בתוך עמנו אנו יושבים וידוע לכל כי לעתים קרובות פרוטוקול בית המשפט אינו משקף בצורה מלאה ומדויקת את כל שנאמר בדיון. על כן אין די בדיעבד להסתמך על האמור בפרוטוקול, כאשר עולה ממנו כי אינו שלם, ובייחוד כאשר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטות בית המשפט. במקרה כזה קיימת חשיבות מיוחדת להעלאת טענה מעין זו שהמערער מעלה כיום בסמוך לאחר ההחלטה, ומכל מקום במסגרת הזמן שקבע המחוקק להגשת ערעור. משלא נעשה כן, חזקה היא שהאמור בפסק הדין הוא המשקף נכונה את מהלך הדברים בדיון.

9.

סוף דבר: החלטת בית משפט קמא מבוססת ומעוגנת היטב בהלכה הפסוקה ובעובדות המקרה, ואין כל עילה להתערב בה. אשר על כן הערעור נדחה.