בש"פ 1972/99 דרור איתי נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור.

מתיק בית המשפט עולה כי המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בגין אי ציון לתמרור לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אך הערעור נדחה.

בעת הדיונים בבית המשפט לתעבורה ובבית המשפט המחוזי לא היה המבקש מיוצג על-ידי עורך דין. בפסק הדין של בית משפט לתעבורה ציין השופט כי יש למבקש זכות ערעור תוך 45 יום, אך בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא צויין דבר בנוגע לערעור, והמבקש סבר כי הסתיים ההליך, ולא ידע כי הוא רשאי להגיש בקשת רשות לערער. לדבריו, רק לאחרונה נודע למבקש כי קיימת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור, אך המועד להגשת הבקשה חלף זה מכבר.

המבקש טוען כי העובדה שלא היה מיוצג בערכאות הקודמות מצדיקה הארכת המועד להגשת הבקשה. יתר על כן טוען הוא כי חידוש הלכה על ידי שינוי הלכה קודמת - דבר שנעשה במקרה שלו, לדבריו - מהווה גם הוא טעם המצדיק הארכת המועד.

המשיבה מתנגדת לבקשה מן הטעם שחלף זמן ארוך מדי מאז מתן פסק-הדין, וכן מן הטעם שפסק-הדין אינו מחדש הלכה כפי שטוען המבקש.

בעבר נקבעו מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ב"ש 230/86, פ"ד מ(2) 353, עצמון . בש"פ 1207/97, תקדין עליון 97(2) 526, שקיראת נאסר חמידאת ), ובין השאר נקבע כי יש להתחשב בתקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד. כן נקבע כי יש להתחשב בשאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין, וכן יש לקחת בחשבון את סיכויי הערעור.

כפי שציינתי בבש"פ 822/99, עודד שכטר

נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). שיקולים אלה הם המנחים אותנו גם כיום, אם כי ייתכן כי יינתן להם משקל שונה מזה שניתן להם בעבר, וזאת לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההכרה המפורשת בזכויות היסוד אליהן החוק מתייחס [ראה: שם].

ומן הכלל - לענייננו

במקרה שבפני ניתן פסק-הדין נשוא הבקשה ביום 23.9.98, ואילו רק ביום 23.3.99 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. התקופה שחלפה מאז המועד להגשת הבקשה הינה די ארוכה; למעלה מארבעים חודשים. כאמור, ככל שחולף זמן רב יותר מהמועד להגשת הבקשה - יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, אולם במקרה שבפניי לא הועלו נימוקים כאלה; המבקש טוען כי ביתה משפט המחוזי פסק בניגוד להלכה, אך לא מציין מהי ההלכה הקיימת, מהי הפסיקה הסותרת, ומדוע יש סיכויים טובים כי ביתה משפט העליון יהפוך את פסק הדין המחוזי.

העובדה שהמבקש שלא היה מיוצג אין בה כשלעצמה, במקרה זה, כדי להצדיק קבלת הבקשה.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.