בש"פ 2546/04 עבד אלכרים שתייה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור. מן הבקשה והתגובה לה עולה, כי פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 17.6.03. בקשת הארכה הוגש ביום 11.3.04, כ – 9 חודשים לאחר מתן פסק הדין. הבקשה באה בעקבות פניה קודמת של המבקש להגשת הליך ערעורי, אשר נתקבלה בבית המשפט מיום 17.2.04, ואשר נדחתה מטעמים שונים.

יש ממש בטענת המשיבה, כי אין ההליך מגלה עילה מספקת למתן ארכה. אכן, על פי הגישה הנוהגת בכגון דא מאז קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיימת נטייה להעתר לבקשות ארכה מטעם נאשמים, נוכח מעמדה החוקתי של הזכות לחירות (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1). עם זאת, גם במסגרת גישה זו נבחנת מידת האיחור והסיבה שניתנה לה, וככל שמידת האיחור רבה יותר, כך נדרש טעם משמעותי יותר המצדיק מתן ארכה (ראו בש"פ 1972/99 איתי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נז 715). במקרה זה, מידת האיחור רבה (כשמונה חודשים עד לפניה הראשונה לבית המשפט), ולא ניתן לה טעם של ממש. במצב זה, אין מקום למתן הארכה המבוקשת, ומה גם שמתברר כי העונש שהושת על המבקש הושת עליו בגדרי הסדר טיעון שנכרת בין הצדדים, וגם מבחינה זו קשה למצוא בהליך שבפניי עילה מספקת למתן ארכה.

הבקשה נדחית.