בש"פ 4979/03 אריה (בן חיים )זיגלבוים נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשה הוגשה ביום 3.6.03. לטענת המבקש, נמנעה ממנו היכולת הפיזית והנפשית מלטפל בהגשת בקשת רשות ערעור במועד, עקב בעיות רפואיות ומצב בריאות לקוי. מן הבקשה עולה, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור של המבקש, ניתן ביום 24.4.02, והומצא לידיו כשבוע אחרי כן. יוצא, כי הבקשה שבפניי הוגשה יותר משנה לאחר שפסק הדין ניתן בידי המבקש.

המבקש, יליד 1921, טוען, כי ביום 27.5.02 אושפז עקב לחצים בחזה, לאחר שחווה חודש של חולשה כללית והתמוטטות כללית. המבקש שוחרר מבית החולים ביום למחרת. המבקש טוען לבעיות של לחץ דם, סכרת וכליות, וטוען עוד כי סבל בשנה עד להגשת בקשתו מכאבים כתוצאה מפציעה קשה שעבר במותנו. לטענתו, העובדה שטיפל בעניינו ללא ייצוג, והיותו ערירי, בלא אשה או ילדים, גרמה לכך שלא טיפל בהגשת בקשת רשות לערער במועד החוקי. המבקש טוען כי לא היה ער למועד החוקי, וכי הוכה בהלם לאחר שנדחה הערעור.

דין הבקשה להידחות. אף כי בנוגע להליכים פליליים נקוטה אמת מידה גמישה יחסית בהארכת מועד להגשת ערעור (או בקשת רשות לערער), הרי שאף בהליכים מסוג זה יש לבחון האם פעל מבקש הארכה באופן סביר. אכן, גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נדרשים נימוקים משכנעים יותר ככל שחולף זמן רב יותר מאז מתן ההחלטה נשוא בקשת הארכה. יש להתחשב בשאלה אם המבקש היה מיוצג בידי עורך דין, וכן יש לקחת בחשבון את סיכויי הערעור (בש"פ 1972/99 איתי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נז 715).

מן החומר שצירף המבקש אמנם עולה כי הוא לוקה בחוליים שונים. עם זאת, אין החומר קרוב ללמד על כך שהמבקש לא היה יכול לשכור, משך יותר משנה, שירותיו של עורך דין, לצורך ייצוגו ולצורך נקיטת הליך. בעניין זה, הבקשה שבפניי סתומה, ואין בה כל פירוט מתי פנה המבקש לייעוץ משפטי, ומדוע השתהתה פנייתו כדי כך, שהבקשה לארכה מוגשת רק עתה. אוסיף, כי המבקש היה מיוצג בערכאה הדיונית, אשר את ממצאיה הוא מבקש לתקוף עתה, וכי סיכויי ההליך, בקשת רשות לערער בדרגה שלישית, אינם נראים ממשיים, בשים לב לכך שטענותיו של המבקש הן טענות המופנות כלפי ממצאים שבעובדה של הערכאה הדיונית, אשר אושרו בערעור, בו נדונו טענות הדומות לטענות שמעלה המבקש עתה.

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית.