בש"פ 2956/09 אלמשט ממו נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט

המחוזי בבאר שבע (מפי כב' השופט י' צלקובניק) מיום 30.11.08 , במסגרתו נגזר על המבקש עונש מאסר בפועל של 78 חודשים בגין עבירות אלימות שונות. הבקשה שלפני הוגשה ביום 2.4.09 בצירוף הודעת הערעור נשוא ההליך, שהוא כאמור ערעור על חומרת העונש, וזאת שעה שהמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 14.1.09. בבקשה להארכת מועד טוען ב"כ המבקש כי האיחור נובע בראש ובראשונה מכך שהסדרת ייצוגו על ידי בא כוחו הושלמה רק במהלך חודש ינואר 2009 בין היתר בשל היות המבקש עצמו במאסר. כמו כן, טוען ב"כ המבקש, כי נתגלעו קשיים בצילום חומרי החקירה, צילום שהושלם אך ביום 25.1.09. לבסוף, טוען ב"כ המבקש כי זמן האיחור הינו קצר בלבד ולא היה נתון לשליטתו. בין היתר, טוען ב"כ המבקש כי לאור מבצע "עופרת יצוקה" נתקל הוא במהלך חודש ינואר בקשיי כח אדם במשרד; קשיים שהכבידו על הגשת הערעור בזמן. ב"כ המבקש מציין עוד, כי ביום 26.2.09 ניסה להגיש את הערעור למזכירות בית משפט

זה אולם בקשתו לא נתקבלה בשל האיחור ואי צירוף תגובות המשיבה. לבסוף נטען כי גם נוכח העונש שנגזר על המבקש, וסיכויי ההליך, יש להאריך המועד.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה האיחור בהגשת הערעור הינו משמעותי. כמו כן, אין תשובה מספיקה בבקשה לשאלה מדוע השתהה בהגשת הערעור מסוף ינואר (בו לכאורה נאספו וצולמו מסמכי התיק) עד תחילת אפריל, המועד בו הוגשה הבקשה דנן.

לבסוף נטען כי סיכויי הערעור – נמוכים הם; ואין הם מצדיקים הארכת המועד.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה להארכת המועד – להידחות. הדין בכל הקשור בבקשות מעין אלו ברור וידוע ועיקרו קיומה של סמכות להאריך המועד (כקבוע בסעיף

201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982). על פי דין זה, הפעלת סמכות זו של הארכת מועד צריכה להיעשות בשים לב, בין היתר, למהות ההליך; לפערי הכוחות בין המדינה-מאשימה לבין הנאשם; להיות הנאשם מצוי לרוב במשמורת ובייחוד מקום בו הוא אינו מיוצג; לנסיבות אישיות; לסיכויי ההליך, כמו גם לאינטרסים נוגדים כגון סופיות ההליך, האינטרס הציבורי בקיום ההרשעה והעונש, הוודאות והיציבות המשפטיים ועוד (ראו למשל בש"פ 822/99 עודד שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (1) 1; בש"פ 8758/01 מדינת ישראל נ' איסק רזינשווילי ואח'

(לא פורסם, 12.2.02); בש"פ 6742/01

יגאל בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.9.01)). שילוב מרכיבים ושיקולים אלו בא לידי ביטוי בכך שלא נדרש בהליכים פליליים להצביע על "טעם מיוחד" דווקא לאיחור (וראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) אלא שניתן להסתפק בטעם לאיחור שהוא פחות במשקלו. יחד עם זאת, מתן טעם לאיחור – נדרש גם נדרש. זהו "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו: בש"פ 5988/06 עזריאל נגר ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.7.06)), והנטל בנדון הולך וגובר ככל שהוגשה הבקשה באיחור רב יותר (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.6.97)).

4.

ומכאן לבקשה שלפני: אין חולק כי המבקש איחר בהגשת הליך זה בשיעור של למעלה מחודשיים ומחצה. המ דובר

באיחור משמעותי המצריך טעם ממשי לשם הארכת המועד. כך גם, ביחוד שעה שהמבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא ובכלל זה נכח במעמד גזר הדין בו נרשם כי עומדים לזכותו 45 ימים להגשת הערעור. אניח לטובת המבקש כי ניתן למחול

- מחילה דיונית – על חלק מתקופה זו של איחור. זאת, בהתייחס לתקופה שמיום מתן גזר הדין (30.11.08) ועד להסדרת הייצוג (במועד לא ברור בחודש ינואר 2009). בנקודת זמן זו כבר מתעוררת השאלה מדוע לא פנה המבקש עצמו או ב"כ המבקש עם הסדרת הייצוג, לכל המוקדם, בבקשה לבית משפט זה להארכת המועד. מכאן לנסיבות הקשורות במבצע "עופרת יצוקה" (שנסתיים ביום 21.1.09 כאמור בתגובת המשיבה) וקשיים במשרדו של ב"כ המבקש. אניח גם בהקשר זה כי נבצר מב"כ המבקש לפעול בעניינו של שולחו בעת ההיא על נסיבותיה המיוחדות. עם זאת, מחוגיו של השעון הדיוני מוסיפים לנוע במסעם ומגיע יום 25.1.09 בו מתאפשר לב"כ המבקש לעיין בחומר החקירה. ערעור לבית משפט זה עדיין לא מוגש, אולם גם בקשה להארכת מועד לא מוגשת – אם על ידי המבקש עצמו ואם על ידי בא כוחו - למרות שכבר חלפו קרוב ל-40 ימים מאז חלוף המועד לעשות כן. חולף חודש נוסף – עד ליום 26.2.09 – הוא היום בו כביכול פנה ב"כ המבקש ל בית משפט זה בבקשה להארכת המועד (כביכול – שכן לנדון אין כל תיעוד אולם אניח כי כך היה). אולם הבקשה וודאי לא נקלטה וב"כ המבקש ידע על כך ופנה – רק ביום 2.3.09 למשיבה בבקשה לקבל את עמדתה. עמדה זו לא נתקבלה, אולם ב"כ המבקש שב והמתין – הפעם עד ליום 2.4.09 ובזו הפעם הגיש את הבקשה להארכת מועד – היא הבקשה שלפני.

5.

הארכתי קמעא בתיאור השתלשלות העניינים העובדתית במקרה זה על מנת להצביע על נקודה מרכזית אחת: גם אם הביא ב"כ המבקש טעמים כאלו ואחרים שניתן לראות בהם כמאפשרים בנסיבות מסוימות הארכת המועד, וזאת בשים לב לשיקולים שנמנו לעיל כגון מהות העניין, זכויות המבקש עצמו ונסיבותיו ועוד – עדיין אין בכך די שכן אין בהשתלשלות עניינים זו כדי ליתן טעם מספיק להארכת המועד במקרה שלפני וזאת בשני מובנים: ראשית , לא מצאתי מדוע נבצר מהמבקש עצמו המבקש עצמו או מבא כוחו לאורך התקופה הנדונה כולה, לפנות בבקשה להארכת המועד לאלתר ובמועד מוקדם; בקשה שיש בה לא רק לבטא עמידה בסדרי הדין או למצער נסיון לעמוד בהם, אלא גם ידוע של בעל הדין שכנגד כמו גם בית המשפט

אודות הערעור הממשמש ובא; שנית , אפילו אניח כי יש לראות את יום 26.2.09 כיום בו הוגש ההליך ל בית משפט

זה (הגם שלא נקלט ולא נרשם) – עדיין אין בחומר שלפני כל הסבר למחדל בהגשת הערעור לבית משפט זה לכל הפחות מיד ובסמוך לסיום מבצע "עופרת יצוקה" או קבלת חומר החקירה (25.1.09). במצב דברים זה, לא מצאתי כי יש בנסיבות המקרה כדי להצדיק את הארכת המועד (ראו עוד, בש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.99); וכן השוו R. V. Roberge

[ 2005] 2 S.C.R 469 )).

6.

הנה כי כן, באין טעם ממשי לאיחור בהגשת הליך זה, אין מקום להיעתר לבקשה, וכך אני מורה.