בש"פ 3272/99 יצחק זרצקי נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור.

מתיק בית המשפט עולה כי המבקש הורשע בבית משפט השלום בגין אי הגשת דוחו"ת מע"מ, והוטל עליו קנס בסך 30,000 ש"ח או מאסר של 300 ימים תחתיו, וכן מאסר על תנאי למשך 4 חודשים.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, בטענה כי מצבו הכלכלי קשה, אך הערעור נדחה, מן הטעם שאין בפסק הדין עילה להתערבותו של בית המשפט לערעור.

המבקש מנמק את בקשתו בכך ש: "לא הובא לידיעת המבקש כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור", וכן מוסיף כי מצבו הכלכלי קשה ואין ביכולתו לשלם את הקנס.

המשיבה מתנגדת לבקשה מן הטעם שבבית המשפט המחוזי היה המבקש מיוצג, ולכן אין לקבל את טענתו כי לא ידע על האפשרות להגיש בקשת רשות לערער, וכן מן הטעם שהנימוק של מצב כלכלי הועלה כבר בערכאות דלמטה, ואין בו כדי להצדיק מתן הזדמנות נוספת לערער. כמו כן מוסיפה המשיבה כי בקשה להקלה בעונש אינה עילה למתן רשות לערער.

בעבר נקבעו מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ב"ש 230/86, עצמון , פ"ד מ(2) 353; בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאת , תקדין עליון 97(2), 526), ובין השאר נקבע כי יש להתחשב בתקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, יש להתחשב בשאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין, וכן יש לקחת בחשבון את סיכויי הערעור.

כפי שציינתי בבש"פ 822/99, עודד שכטר

נ.מדינת ישראל (טרם פורסם), שיקולים אלה הם המנחים אותנו גם כיום, אם כי ייתכן כי יינתן להם משקל שונה מזה שניתן להם בעבר, וזאת לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההכרה המפורשת בזכויות היסוד אליהן החוק מתייחס [ראה: שם] .

ומן הכלל - לענייננו

במקרה שבפני ניתן פסק-הדין נשוא הבקשה ביום 15.10.98, ואילו רק ביום 16.5.99 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. התקופה שחלפה מאז המועד להגשת הבקשה הינה די ארוכה - כחצי שנה.

כאמור, ככל שחולף זמן רב יותר מהמועד להגשת הבקשה - יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, אולם במקרה שבפניי לא הועלו נימוקים כאלה; המבקש טוען כי לא הובאה לידיעתו העובדה שאפשר להגיש בקשת רשות לערער, אך מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי היה מיוצג, והרי זה מתפקידו של עורך הדין לנווט את מרשו בסבך סדרי הדין וליידע אותו בדבר זכויותיו. אף אם אניח כי חלה כאן טעות של עורך-הדין, וכי אין זה הוגן להטיל על המבקש לשלם את מחיר הטעות, איני מוצאת נימוק המצדיק את קבלת הבקשה.

מקובלים עליי דברי המשיבה כי טענות בעלמא על מצב כלכלי קשה אין בהן כדי להצדיק קבלת רשות לערער, והרי סיכויי הערעור הם אחד השיקולים שיש לקחת בחשבון בעת הדיון בבקשה שבפני. מעבר לטענה של מצב כלכלי קשה, אותה לא מנמק המבקש, אין בפיו כל טענה על נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות נוספת באמצעות ערעור נוסף.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.