בש"פ 10390/03 גזמאוי מוחמד נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. נשוא הבקשה הוא פסק דין שניתן ביום 18.4.99, יותר מארבע וחצי שנים בטרם הגשת הבקשה. מן הבקשה לא עולה סיבה כלשהי לאיחור. מהנמקת הבקשה עולה, כי עילת הבקשה נעוצה בכך שבפסק הדין האמור הוטל על המבקש עונש מאסר מותנה, אשר לטענת המבקש הינו גורף בנוסחו, ונוכח פסק דין מאוחר יותר – מיום 21.5.03 – בו הופעל המאסר המותנה – מבוקשת עתה ארכה.

דין הבקשה להידחות. אכן, לפי הגישה הנקוטה בכל הנוגע להארכת מועד בפלילים, ולפיה נוטה בית המשפט להיעתר לבקשות ארכה של נאשמים בפלילים, נוכח עיגונן של הזכויות לחירות והליך ראוי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1). עם זאת, גם על פי גישה זו אין הנאשם פטור מלתת סיבה מניחה את הדעת לאיחור בנקיטת ההליך. בהקשר זה ניתן משקל לאורך התקופה שחלפה מאז חלף המועד האחרון להגשת הליך, ונקבע כי "ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד" (ראו בש"פ 3272/99 זרצקי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נז 733). במקרה שבפניי, לא עומד המבקש בנטל זה. אכן, נוסחו של התנאי שנקבע היה ידוע למבקש ולבאי כוחו, אך חרף זאת לא הוגש הליך ערעורי במועד ולא הוגשה בקשת ארכה עד לאחר חלוף קרוב לחצי שנה מפסק הדין האחרון בעניינו של המבקש, בו הוארך המאסר על תנאי. במצב זה, לא מצאתי עילה מספקת להאריך את המועד.

הבקשה נדחית.