בש"פ 3176/11 ראאד ג'באין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על חומרת העונש.

1.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לפי הודאתו במסגרת הסדר-טיעון, בעבירות של חברות בארגון טרור, עבירות נשק, מסירת ידיעות לאויב העלולות להיות לו לתועלת, וסיוע לניסיון רצח. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בהעדר הסדר טיעון לעניין העונש, גזר בית-המשפט המחוזי על המבקש 8 שנות מאסר בפועל. גזר-הדין ניתן ביום 24.10.2007, במעמד הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 26.4.2011, קרי- באיחור של למעלה משלוש שנים.

2.

המבקש, אשר היה מיוצג על-ידי סנגור בהליך דלמטה אך אינו מיוצג בהליך שלפניי, טוען כי ביקש בשעתו מבא-כוחו להגיש ערעור מטעמו על חומרת העונש. משחלף הזמן ולטענת המבקש הוא לא קיבל "שום תשובה", הבין כי הערעור לא הוגש ומכאן בקשת האורכה שלפניי.

3.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אמנם, נקודת המוצא הקבועה בסעיף 201 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982 הינה כי אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד הסדר זה מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב יחסית לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד לשם הגשת ערעור שעניינו חפותו, אשמתו ומידת עונשו של אדם. עם זאת, גם בהליכים פלילים מתן אורכה לא ייעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי הארכת מועד בפלילים תינתן רק בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת". זאת, בשל הצורך ליתן משקל לשיקולים נוספים, ובהם סופיות ההליך והאינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המתדיינים ושמיעת הליכים תוך זמן סביר, על-מנת להימנע מקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף הזמן. בהתחשב בכל אלה, נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי ככל שמשכו של האיחור בהגשת ההליך ניכר, כך כבד הנטל על המבקש לבסס הצדקה לאורכה המבוקשת (ראו: בש"פ 3480/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.6.2006)).

4.

במקרה דנן, חלפו כשלוש וחצי שנים מיום מתן גזר-הדין ועד ליום הגשת ההליך לבית-משפט זה. לאיחור משמעותי זה לא ניתן טעם מתקבל על הדעת. גזר-הדין ניתן במעמד המבקש ובא-כוחו דאז, וצוין במסגרתו במפורש כי למבקש נתונה זכות ערעור תוך 45 ימים . טענת המבקש כי ביקש בשעתו מבא-כוחו לפעול להגשת ערעור מטעמו, נטענה באופן סתמי ולאקוני ללא כל פירוט. מכל מקום, לא הוצג כל הסבר מטעם המבקש מדוע החריש במשך למעלה משלוש שנים, ולא פעל על-מנת לכל הפחות לברר האם הוגש ערעור מטעמו. בסופו של יום, פנה המבקש בעצמו לבית-משפט זה, ולא ברור מדוע לא ראה לעשות כן בשלב מוקדם הרבה יותר. הגשת ההליך זמן כה רב לאחר מתן גזר-הדין, מלמדת כי אין מדובר בבעל-דין אשר פעל בשקידה סבירה על-מנת שערעורו יוגש במועד או בסמוך אליו. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכויי ההליך העיקרי אינם מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

5.

בהתחשב במכלול הטעמים האמורים, מתבקשת המסקנה כי המבקש לא ביסס טעם ממשי המצדיק את האורכה המבוקשת, וכי בנסיבות העניין מן הראוי להעדיף את האינטרס בדבר סופיות הדיון, הצבת גבול להתמשכות ההליכים, חיזוק היציבות והוודאות המשפטית, והימנעות מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור כה רב; על-פני האינטרס של המבקש למיצוי הליכי הערעור בעניינו (ראו והשוו: בש"פ 8545/09

ציצ'ק נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.11.2009); בש"פ 1207/97

חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.1997)) . אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית, וזאת בלא שהתבקשה תגובת המשיבה.