רע"פ 1440/05 סמי סראחן נ. מדינת ישראל

א.(1) בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 6.3.05, בבקשת רשות הערעור ברע"פ 1440/05, בגדרה נדחתה בקשת המבקש ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"פ 71383/04, מיום 22.11.04, שבו התקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום בנתניה.

(2) המבקש הודה בבית משפט השלום בנתניה במיוחס לו בשלושה כתבי אישום שונים (ת"פ 1858/03, 7670/03, 6563/03), ובהם תשעה אישומים שונים שכללו עבירות של גניבת רכב, גניבה מתוך רכב, קשירת קשר לביצוע פשע והפרת הוראה חוקית.

(3) ביום 27.5.04 גזר בית משפט השלום בנתניה (השופטת טלמור) על המבקש 36 חודשי מאסר בפועל (מהם 12 חודשי מאסר בחופף לעונש מאסר אחר שהוטל עליו) ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי. כן הופעל כנגד המבקש עונש מאסר על תנאי של 8 חודשים כך שירוצה בחופף למאסר בפועל.

(4) המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על קולת העונש שמונה ימים לאחר תום המועד להגשת ערעור, זאת-לאחר שבית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה להאריך את המועד להגשת ערעורה (החלטה מיום 6.8.04, מאת סגן הנשיא גרוס, שגם האריך את המועד להגשת ערעור מטעמו של המבקש). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא ברלינר והשופטים המר ושיצר) קיבל את הערעור ביום 22.11.04, וגזר על המבקש מאסר בפועל של 5 שנים במצטבר למאסר שהחל זה מכבר לרצות, וכן שנה על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש ירצה את עונש המאסר על תנאי העומד לחובתו באופן מצטבר. ביום 10.2.05 ביקש המבקש מבית משפט זה רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 6.3.05 נדחתה הבקשה. לימים הוחלף ייצוגו של המבקש, והוגשה הבקשה הנוכחית, לעיון חוזר בהחלטה.

ב.(1) לטענת המבקש עתה, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי את הערעור מטעמה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור מחמת "תקלה טכנית" בלבד, ואשר על כן שגה בית המשפט המחוזי בכך שהאריך את המועד להגשת הערעור. עוד נטען, כי לא הודע למבקש כלל על זכותו לערער על גזר דינו ואף לא על החלטת בית המשפט המחוזי על הארכת המועד להגשת ערעור מטעם הצדדים. לטענה זו צורף מכתב עו"ד לידאוי, בא כוח המבקש בבתי משפט השלום והמחוזי, המאשר טענתו זו. נטען אף, כי המבקש לא ידע מבעוד מועד שהמשיבה ערערה על קולת העונש ולפיכך לא היה בידו די זמן להסדיר את ייצוגו. בצר לו פנה לעו"ד לידאוי רק כדי שיופיע בפני בית המשפט המחוזי ויבקש את דחיית הדיון בערעור. על אף האמור, טען עו"ד לידאוי לגופו של הערעור, תוך שהוא מציין כי עקב ההתראה הקצרה הוא צריך "להצטייד בפסיקה" וכי תסקיר שירות המבחן אינו מונח לפניו. בהקשר זה טען המבקש עוד, כי בית המשפט המחוזי לא נתן לו את רשות הדיבור, ולפיכך לא יכול היה לטעון כי הוא מעוניין בדחיית הדיון בערעור עד למציאת סנגור חלופי.

(2) בתשובת המשיבה נטען, כי אין הליך דיוני של בקשת עיון חוזר על החלטה בבקשת רשות ערעור. כן נטען כי אין בקשת רשות הערעור מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית שבשכמותה תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען עוד, כי בית המשפט המחוזי האריך את מועד הגשת הערעורים כדין, וכי ניתן להסיק מהעובדה שהמבקש לא צירף את תגובתו של עו"ד לידאוי לטענות כנגדו לעיצומן (זאת - מלבד מכתב לקוני מפי עו"ד לידאוי לפיו לא הודיע למבקש על זכות הערעור הקנויה לו בדין), כי המבקש מפריח טענות בעלמא. עוד נטען, כי מכתבו של עו"ד לידאוי סותר הודעה שלו לבית המשפט בהתנגדות לבקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור, בה ציין כי המבקש פנה אליו להגשת ערעור על חומרת העונש "אך הח"מ נמנע מלעשות זאת משיקולים משלו, לרבות הסיכוי בהגשת ערעור שכנגד על-ידי המבקשת".

ג.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ובמצורפותיהן אין בידי להעתר לבקשה.

(1) ראשית, אין בסדרי הדין הליך לעיון חוזר על החלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור (ראו בג"ץ 1918/96 כהן נ' השופטת דליה דורנר

(לא פורסם; השופטים חשין, זמיר וביניש), רע"פ 1906/03 רצאבי נ' מדינת ישראל ורע"פ 1904/03 אוזאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסמו; השופטת שטרסברג כהן). עם זאת אודה, כי אילו סברתי שנגרם עוול למבקש, הייתי שוקל להעביר את התיק לעיונו של הרכב. ואולם, לאחר עיון לא מועט בגופה של בקשה לא מצאתי כי יש מקום לכך, כמפורט להלן.

(2) ההחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, זאת על פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. על פי הוראת סעיף זה "אין הגבלה בסמכותו של בית המשפט להאריך מועדים" (ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר

פ"ד לז (3) 363, 364, השופט הרשם ברטוב). בנסיבות דנן, שקל בית המשפט המחוזי את השיקולים שיש לשקול בהפעלת סמכות זו (ראו רע"פ 388/98 דרורי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם; השופט א' גולדברג): חלוף זמן קצר מתום מועדה של תקופת הערעור, היותו של המבקש מיוצג בערכאה הדיונית, וכן האינטרס הציבורי למצות את הליך הערעור כנגד מי שהורשע בעבירות רבות של גניבת רכב שהן מכת מדינה.

(3) המבקש לא דק, כאמור, בטענותיו העובדתיות. נטען מפיו כי לא ידע על זכותו לערער על גזר הדין של בית משפט השלום, והמבקש תמך יתדותיו במכתב עו"ד לידאוי שאישר את הדברים. ואולם – כפי שנאמר לעיל - טענה זו עומדת בסתירה לדברי עו"ד לידאוי עצמו, בתגובה לבקשת הארכת המועד, בדבר פניית המבקש אליו. אם כן קשה להלום טענה שלפיה לא ידע המבקש על זכותו לערער, שעה שהוא שביקש מבא כוחו דאז להגיש ערעור.

(4) שקלתי את טענת המבקש לפיה לא הודע לו מבעוד מועד על ערעור המשיבה, ולפיכך הסמיך זמן קצר עובר למועד הדיון בערעור את עו"ד לידאוי רק כדי לדחות את מועד הדיון בערעור. כאמור, בהקשר זה טען, כי בית המשפט לא נתן לו לומר כי הוא מתנגד לקיום הדיון בערעור גופו. מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש עצמו אכן קיבל את רשות הדיבור בפני בית המשפט המחוזי אולם הוא לא טען מאומה כנגד ייצוגו על ידי עו"ד לידאוי או כנגד הדיון בערעור גופו.

יתרה על אלה, עיינתי בנימוקי הערעור גופו המצויים בבקשה, ומצאתי כי הועלו רובם ככולם על ידי עו"ד לידאוי בפני בית המשפט המחוזי, כלומר, לא קופחה זכותו המהותית של המבקש להישמע בטיעוניו, דבר שאילו אירע, היה מובא בחשבון. כמובן, אין שיעור לכשרונם של סניגורים, אך התמונה היתה בפני בית המשפט המחוזי. לא נגרם איפוא עוול. משהגענו לכך, שבים אנו לשאלה האם בקשת רשות הערעור היא מאותן שלגביהן תישקל רשות ערעור בבית משפט זה. כפי שכתבתי בבקשת רשות הערעור בהליך דנן, אין מועלות כאן שאלות בעלות השלכה ציבורית, חוקתית או משפטית רחבה (ר"ע 103/83 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, מ"מ הנשיא - כתוארו אז - שמגר); רע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 673 (השופט – כתארו אז – חשין); בייחוד כך, כיוון שהבקשה עניינה בחומרת העונש, שבה ההתערבות בגלגול שלישי מצומצמת למקרים חריגים (רע"פ 6645/03 אליהו אמר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופט - כתארו אז - חשין); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא ברק). מקרה זה, על פי נסיבותיו ונוכח עברו של המבקש, אינו בא בקהל החריגים.

(6) ואשר לגופם של דברים, אין לי אלא להפנות לאשר כתבתי בסיפת ההחלטה בבקשת רשות הערעור מיום 6.3.05.

(6) נוכח כל האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.