רע"פ 6645/03 אליהו אמר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בשיבתו בערעור דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש 1 על חומרת העונש שנגזר עליו בבית-משפט השלום; קיבל בחלקו את ערעורו של המבקש 2 על חומרת העונש שנגזר עליו; ועל החלטות אלו הבקשה שלפניי.

2.המבקשים, אב ובנו, הורשעו על פי הודאתם בעבירות של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובעבירה של הסגת גבול. המבקש 1 (האב) הואשם והורשע גם בעבירת איומים, ואילו המבקש 2 (הבן) הואשם והורשע גם בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

3.המבקשים - שני גברים בריאים, האחד כבן 50 והאחר כבן 18 - פרצו לביתה של המתלוננת שהיתה בת-זוג לבנו של המבקש 1 (אחי המבקש 2) בעת שהיתה בדירה לבדה, ותקפו אותה באלימות ובאכזריות. המבקש 1 הפיל את המתלוננת ארצה, והשניים היכו אותה באגרופים ובעטו בה בכל חלקי גופה לרבות בפניה. המבקשים לא אמרו די גם כשהמתלוננת החלה מדממת, אלא יצאו אל מחוץ לבית ונטלו ממכוניתם אלות שבהן התכוונו להמשיך ולהכותה. נוסף על התקיפה הגופנית פגעו המבקשים גם בביתה של המתלוננת, והמבקש 1 אף איים עליה כי ידאג שתשב בכיסא גלגלים לכל ימי חייה וכי ירצח את בני משפחתה. רק התערבותו של שוטר שהגיע למקום הביאה להפסקת התקיפה, אולם המבקש 2 לא נרתע גם מן השוטר והמשיך בהתנהגותו האלימה עד שהגיעה ניידת משטרתית נוספת.

כתוצאה מכל אלה נחבלה המתלוננת חבלות חמורות בכל חלקי גופה, אפה נשבר, נגרמו לה סימני חבלה ופצעים בגפיה ובגופה והיא נזקקה לניתוח.

3.המבקשים הודו בעבירות שיוחסו להם, ובית-המשפט השלום שדן בעניינם החליט, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש ואת עמדתו של שירות המבחן, להקל בעונשם. אכן, כך נקבע, המבקשים ביצעו מעשי אלימות חמורים המצדיקים עונש מאסר ממושך, אך הואיל ומדובר באנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי; ובשים לב לנזק הכלכלי והחברתי שנגרם למבקש 1 ולעובדה שהמבקש 2 עומד בפני גיוסו לצה"ל; ראוי להקל עימהם. בשים-לב לכך נגזרו על כל אחד מן המבקשים 9 חודשי מאסר בפועל, 5 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי של 1,000 ש"ח. כמו כן חוייב כל אחד מן המבקשים לפצות את המתלוננת בסכום של 4,000 ש"ח.

4.המבקשים ערערו על גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטוענם כי בית-משפט השלום החמיר עימהם יתר על המידה וכי לאור הנסיבות האישיות המקלות ראוי היה להימנע מלגזור עליהם מאסר בפועל שיפגע בהם פגיעה קשה, בעיקר במבקש 2 שמאז האירוע התגייס לצה"ל והוא משרת שירות קרבי למופת. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים בקובעו כי "העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים כלל ועיקר לנוכח חומרת המעשים שעשו". לאור זאת נדחה ערעורו של המבקש 1 (האב). אשר למבקש 2, בית-המשפט סבר כי הואיל "והוא כנראה נגרר אחרי אביו … וכדי לא לפגוע יתר על המידה בעתידו בכלל ובצבא בפרט", ראוי - לפנים משורת הדין - להפחית את עונש המאסר שנגזר עליו ל-5 חודשי מאסר לריצוי בפועל ולא בעבודות שירות.

6.על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור, ובגידרהּ חוזרים המבקשים על טענותיהם בבית-המשפט המחוזי כנגד חומרת העונש. בד-בבד עם הבקשה מבקשים המבקשים עיכוב ביצועו של עונש המאסר.

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בחומר שצורף לה ובבקשה לעיכוב ביצוע העונש, היגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אף הן אינן מקיימות - כשהן לעצמן - עילה לקיום דיון בערכאה שלישית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים, ועניינם של המבקשים אין הוא בא בגידרי אותם מקרים חריגים ומיוחדים. ראו והשוו: רע"פ 1950/03 עזריה

נ'

מדינת ישראל

(טרם פורסם); רע"פ 831/97 מסיקה

נ'

מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי

נ'

מדינת ישראל

(לא פורסם), והאסמכתאות המובאות שם.

8.אף לגופו של עניין לא מצאתי כי שגגה יצאה מלפני בית המשפט המחוזי שעה שלא מצא להתערב בגזר הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום. המבקשים ביצעו מעשי אלימות קשים ומכוערים שיש להוקיעם בכל לשון של הוקעה. הערכאות הקודמות שקלו את נסיבותיהם האישיות של המבקשים ונתנו להן משקל רב - אפשר מישקל רב מדי בשים לב לעבירות שבהן הורשעו - ולא מצאתי שעלה בידי מבקשים להצביע על טעם מיוחד להתערבותנו בשיקול דעתן בגזירת העונש הראוי בנסיבות המקרה.

9.סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי.

היום, כ"ב בתמוז תשס"ג (22.7.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03066450_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il