רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטים ברלינר, סגנית נשיא, המר ושיצר) בע"פ 70780/03, שבגדרו נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופטת פרנקל) מיום 27.4.03 בת"פ 1012/01.

ב.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של בניה ללא היתר, של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ושל אי קיום צו בית משפט. המבקש הורשע בעבירות על פי הודאתו ונגזרו עליו קנס כספי בסך 89,800 ₪, שישה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. העבירות כללו בניה בשטח כולל של כ- 2,700 מ"ר וסלילת משטח אספלט בשטח של כ- 13,000 מ"ר – כל אלה על קרקע חקלאית ללא היתר, ובהמשך, לאחר צו הריסה שנתן בית משפט השלום, הקמת מבנים נוספים בשטח של כ- 994 מ"ר, גדר באורך כ- 86 מ' וסלילת משטח אספלט בשטח של כ- 70 מ"ר; ועוד כעבור זמן, שימוש חורג בשטח כולל של כ- 1,000 מ"ר למטרות משרד, איחסון עצים ומסגריה. בין הנימוקים לגזר הדין צוינו חומרת העבירות, משכן והיקפן וכן מדיניות של החמרה בענישה על עבירות מסוג זה, שהפכו חזון נפרץ.

ג.המבקש עירער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקבעו, כי העונש ראוי בהתחשב בהיקפן הרחב של עבירות הבניה והשימוש החורג, בפרק הזמן הארוך בו נמנע המבקש מקיומו של צו הפסקת השימוש, ובכך שהמבקש הקים מבנים נוספים ללא היתר בשטח ניכר לאחר מתן הצו. כן נקבע אף כאן, כי העונש תואם מדיניות ענישה משפטית מחמירה בעבירות תכנון ובניה.

ד.(1) בבקשת רשות הערעור נטען, כי נגרם למבקש עיוות דין בכך שלא נכח בדיון בשעת השמעת הטיעונים לעונש, לא ידע כי מבקשים לאסור אותו בפועל ולא ניתן לו לומר את דברו, ובפרט לא נתאפשר לו להצביע על נסיבותיו המשפחתיות הקשות, שעשויות היו להביא להקלה בעונשו. עוד נטען כי העונש שהוטל עליו קיצוני בחומרתו.

(2) בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען, כי הבקשה אינה מגלה עילה, שכן אין בחומרת העונש כשל עצמה עילה למתן רשות ערעור, וכן אין במקרה דנן כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו של המבקש. עוד נטען, כי בדיון בטיעונים לעונש יוצג המבקש על ידי בא כוחו, כי המבקש לא ביקש לשוב ולדון בטיעונו עת התייצב בתום הדיון, וכי ניתנה למבקש הזדמנות לטעון טיעוניו בפני ערכאת הערעור, ולכן אין בכך משום עיוות דין. בנוסף נטען, כי רמת הענישה שהוטלה על המבקש ראויה, הן על פי מדיניות משפטית כללית ביחס לעבירות המדוברות והן על פי נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן.

(3) בתגובת המבקש לתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען, כי נוכח פגם דיוני נטען שנפל בהליך, בגדרו לא נכח המבקש בעת הטיעון לעונש; בשל קשיים שעמדו בפני המבקש במילוי הצו דאז, ונוכח הסרת הבניה הלא חוקית והפסקת השימוש החורג במקרקעין כיום; וכן בהתחשב בהודאת המבקש ובנסיבותיו המשפחתיות הקשות, מן הראוי להקל בעונשו, ולא להטיל עליו מאסר בפועל.

ה.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, לאמיתה אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית או כללית החורגת מתחומו של המקרה הנדון, ובמיוחד נאמרים הדברים כשהבקשה עוסקת אך בחומרת העונש (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(הנשיא ברק) (לא פורסם); רע"פ 6645/03 אמר נ' מדינת ישראל (השופט – כתארו אז – חשין); לא כל שכן כשבית המשפט המחוזי נכנס בהרחבה בעובי הקורה בדונו בערעור.

(2) אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה , פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" , פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך.

(3) במישור הספציפי, טענה מרכזית היא כי המבקש לא נכח בעת השמעתם של הטיעונים לעונש ולא ניתן לו לומר את דברו. בעניין זה הרחיב בא כוחו, אמנם לא בבקשה המקורית אלא בתגובה לתגובת המשיבה, בה לא הניח אבן לא הפוכה. אציין כבר כאן, כי המבקש היה מיוצג בכל שלבי הדיונים, אף שהחליף ייצוג בין בית משפט השלום למחוזי ובין בית המשפט המחוזי לבקשה הנוכחית. ואולם, גם אם הטיעונים לעונש נשמעו שלא בנוכחות המבקש, היה המדובר בישיבה אליה הוזמן המבקש ולא התייצב (אלא באיחור רב), ולא היה דופי שבדין בהשמעת הטיעונים לעונש (סעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). ישיבת בית המשפט בה הושמעו הטיעונים לעונש היתה ביום 6.4.03, וגזר הדין נקבע ליום 27.4.03. סניגורו של המבקש, ששמע את בקשת התביעה למאסר בפועל (של שנה) והתנגד לה בטיעוניו, יכול היה – ואולי עשה כן – לעדכן את המבקש באשר לטיעונים שנשמעו, ולהגיש בקשה לטיעונים נוספים, אף אם לא היה סיפק לעשות כן ביום הטיעון עצמו. הוא לא נהג בדרך זו. אולם, אף כך, היה למבקש יומו בערעור - בו נכח - בבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור גם הועלו טיעוניו באשר למצבו המשפחתי, שעל אי העלאתם בבית משפט השלום הוא קובל.

(4) בתגובה לתגובת המדינה, נטען בהרחבה באשר למדיניות הענישה, שבעבירה ראשונה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, אין נהוג להטיל מאסר בפועל. לדידי, וכמובן על כל מקרה להידון לגופו, אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם כשהמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות, מאז 1997: אמנם, נתתי אל לבי את הסרת המחדלים ואת התביעה האזרחית שהוגשה נגד המבקש, שהוצגו בהיתר כראיות נוספות, וכן נסיבות אישיות מצערות שתיאר, אך אין בכך כדי להוות עילה להתערבות.

(5) אוסיף כי, פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדרש לתקדימים השונים שהעלה בא כוח המבקש, ולא ראיתי מקום להתערב בגישתו, ובגישת בית משפט השלום, וכאמור, יש לעודד – לדידי - את הדרך בה נקטו. עיינתי בפסק הדין בע"פ (ת"א) 71786/03 מדינת ישראל הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז נ' שמעון אלעזר, שניתן ביום 14.4.05, ושאותו הביא המבקש כסימוכין למאסר על תנאי בעבירות בניה חמורות, ואכן העבירות שם חמורות; אלא שכל מקרה לגופו ולנסיבותיו, ובית המשפט המחוזי חש אף שם שהיה צורך להחמיר יותר (וזו, בכל הכבוד, אף דעתי), אלא ששם נקבע מה שנקבע משזוכה המשיב משתי עבירות, ונאמר גם כי אין ערכאת הערעור נוהגת למצות דין עם משיבים.

(6) סוף דבר: איני מקל ראש בעונש המאסר שהוטל על המבקש ובקושי שבו לגביו, אך אין מקום להתערבות בית משפט זה, ואין בידי להעתר לבקשה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ז' בסיון תשס"ה (14.6.05).