רע"פ 6282/12 יוסף פניני נ. מדינת ישראל עיריית חיפה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 15.7.12 בתיק ע"פ 19932-05-12, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה (השופט ורבנר) מיום 27.3.12 בת"פ 1525/98, ת"פ 1526/98 ות"פ 1527/98. בית המשפט לעניינים מקומיים החליט שלא לבטל את הרשעתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו (הכרעת הדין מיום 18.1.09), ואת גזר הדין (מיום 14.9.10), בו הושת על המבקש קנס בסך 1,400,000 ₪ או שנת מאסר במקומו. עניינה של הפרשה עבירות בניה ותיקות, אשר נוכח היעדרותו של המבקש מן הדיונים בעניינו התארכו עד הנה. לצד הבקשה למתן רשות ערעור (מיום 26.8.12), נתבקש עיכוב ביצוע של גזר הדין.

רקע והליכים

ב.

נוכח הטענות שבבקשה, הנוגעות להשתלשלות ההליכים ולמתן הכרעת הדין וגזר הדין בהיעדרו של המבקש, אפרט את הרקע בתמצית. כנגד המבקש ושתי חברות בבעלותו (להלן החברות ) הוגשו שלושה כתבי אישום בגין עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. במסגרת כתבי האישום יוחסה למבקש בניה בלתי חוקית בין השנים 1995 ל-1997 של 36 יחידות דיור בניגוד להיתרי הבניה שהיו ברשותו, שהתירו בניה של 18 יחידות בלבד (כל דירה פוצלה לשתי יחידות דיור). אין צורך להכביר מלים על משמעותה הכלכלית של בניה כזו.

ג.

לא ברור הכיצד תיקים מ-1998 הגיעו לדיון של ממש רק ב-2004. הפרטים אינם בפני, ומהכרעת הדין אי אפשר ללמוד אותם, אך טחנות הצדק טחנו לאט מאוד מאוד; מי שנולד עם הגשת כתבי האישום התחיל עתה בשעה טובה כתה ט'. מכל מקום, נביט בהשתלשלות מאז 2004. כעולה מהכרעת הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים מיום 18.7.09, בדיון ביום 21.10.04 הודה המבקש בכך שהקים את החברות והוא בעליהן. במסגרת הדיון, ובעקבות דחיות רבות, ניתנה החלטה מפורטת המנחה את המבקש כיצד להיערך לדיונים העתידיים בעניינו. ביום 31.3.05 העיד עד התביעה הראשון בחקירה ראשית, ובדיון נכח גם המבקש. ביום 13.4.05 וביום 17.4.05 נחקר העד חקירה נגדית וחקירה חוזרת, שוב בנוכחות המבקש. בדיון ביום 10.11.05 העידו עדי התביעה הנוספים. המבקש הופיע לדיון,

אך במהלכו קם והודיע, כי הוא עוזב את האולם . כעבור כמעט חודשיים, ביום 8.1.06 התקבלה על-ידי בית המשפט בקשה לזימון עדי הגנה מטעם המבקש, ובקשה דומה נתקבלה באופן חלקי (תוך קביעת מועד לשמיעת העדות) ביום 27.4.06, אולם מאז ועד לאחר הכרעת הדין וגזר הדין בשנת 2009 לא הופיע המבקש לדיונים. העובדות נקבעו איפוא על-ידי בית המשפט בהכרעת הדין על פי ראיות התביעה. יצוין, כי ממצב זה נובעות טענותיו של המבקש בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובבקשה הנוכחית.

הכרעת הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים

ד.

בית המשפט לעניינים מקומיים הסתמך - כאמור - על שלושת עדי התביעה, אנשי הפיקוח על הבניה בחיפה, ועל דו"חות ומסמכים שהוגשו על ידיהם, ומצא את המבקש אשם בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום ככתבם. במסגרת גזר הדין מיום 14.9.10 פרס בית המשפט את השיקולים שעמדו לנגד עיניו באשר למבקש ולחברות שבבעלותו. בין היתר, ניתן משקל לתכליתו המרתיעה של סעיף 219 לחוק התכנון והבניה; לאחריותו של המבקש כ"רוח החיה" מאחורי העבירות; לזיוף טפסים לצורך חיבור היחידות הבלתי חוקיות לרשת החשמל והמים; להשלכות ולנזקים שנגרמו בעקבות העבירות למשיבה ולצדדים שלישיים; לאי הכשרת ההפרות בדיעבד חרף הזדמנות שניתנה לעשות זאת; להתנהלות המבקש לאורך ההליך, שעלתה כדי זלזול של ממש בבית המשפט והחלטותיו; ולכך שלא נתבקש מאסר בפועל אלא עונש קנס בלבד (ומכאן, כי על רכיב זה לשקלל את מלוא חומרת העבירות). בית המשפט נתן דעתו להיעדרו של המבקש מן הדיונים ובעת הטלת העונש, ולסמכותו להטיל על נאשם נעדר קנס או מאסר תמורתו. צוין כי המבקש הוזמן כדין, ואף נאמר לו כי הוא עלול להיות צפוי למאסר במקום קנס. בית המשפט סקר את סדרי הדין הרלבנטיים לשיטתו

(סעיפים 130-129 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ""ב-1982; להלן החוק ), ומצא, כי בסמכותו בנסיבות העניין להטיל את העונש המצוין מעלה. יצוין, כי החברות (נאשמות 2-1 בכתבי האישום) הורשעו, על סמך הודאת נציגיהן, בשלושת כתבי האישום בדיונים מיום 3.11.08 ומיום 18.12.08, והוטלו עליהן קנסות בסך של 70,000 ₪ ו-7,000 ₪; זאת - נוכח הליכי פירוק ותוך מתן משקל לאינטרסים של נושים בלתי מעורבים בפרשה.

ה.

המבקש הגיש באמצעות בא כוחו ביום 11.8.11 בקשה לביטול הכרעת הדין , ולחלופין לביטול עונש המאסר חלף קנס שהוטל על המבקש, בנימוק שניתנו בהיעדרו וללא מסירה כדין. צוין כי המבקש היה בחו"ל חמש וחצי שנים, ופסק הדין נודע לו רק בשובו ביום 9.7.11. ביום 27.3.12, ולאחר שקוים דיון במעמד הצדדים ונשמעו טענותיהם, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה, תוך הידרשות לטענות המבקש אחת לאחת.

ו.

בית המשפט קבע לפי סעיף 130(ח) לחוק, כי אמנם בסמכותו לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם אם היתה "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש למניעת עיוות דין"; ואולם נקבע, כי המבקש כשל בהוכחת התקיימותם של תנאים אלה, וכי התנהג באופן מזלזל כלפי בית המשפט. בנוגע לטענתו הראשונה והעיקרית של המבקש, כי שהה בחו"ל נוכח איומים על חייו ממחצית שנת 2006 ועד אמצע שנת 2011 קבע בית המשפט, כי טענה זו לא נתמכה בראיות – שניתן היה בקלות לספק מרשויות המדינה; ומשכך ניתן לראות את המבקש כמי ששהה בישראל וקיבל את הודעות בית המשפט. בדבר הטענות לאי-קבלת הזימונים שנשלחו לכתובת מגוריו נקבע, כי אין חולק על כתובתו של המבקש עד לשנת 2006; מאז לא הודיע המבקש על שינוי כתובת בארץ או מחוצה לה; ועוד, בהתאם לפרסום רשמי הנוגע להליכי הפירוק של החברות שבבעלותו, הייתה זו כתובתו

גם לאחר מכן (עד ליום 9.5.10).

ז.

כן נדחו טענות בדבר העברת החזקה בבית הרשום ככתובתו של המבקש, ביחס לתאריכים הרלבנטיים להזמנות לדיונים. בסיכום נקבע, כי הוכח שהמבקש ידע על ההליכים המשפטיים והוזהר כדין (כנדרש לפי סעיף 130 לחוק); נדחתה הטענה לעיוות דין ונאמר, כי לא ברור אילו טענות לגופה של ההכרעה בעניינו של המבקש טרם נשמעו, ואילו מהן, אם בכלל, עשויות היו לשנותה. לבסוף התייחס בית המשפט לאפשרות של התליית ההליכים לפי סעיף 94א לחוק וקבע, כי העניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ובכל מקרה בנסיבות העניין אין הצדקה לכך. בשורה התחתונה דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה לאחר התייחסות מפורטת לכל טענות המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.

על החלטה זו הגיש המבקש ביום 10.5.12 ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור חזר המבקש על עיקרי טענותיו, ובהן חוסר הסמכות לגזור את דינו בהיעדרו. נטען, כי לא קיבל הזמנות כדין ולא הוזהר כנדרש; כי למבקש היתה הצדקה להיעדרותו, והיא איומים ממשיים על חייו מצד גורמים עבריינים, שקיבלו ביטוי, בין היתר, בהטמנת מטען חבלה מתחת רכבו; וכי נגרם לו בנסיבות כך עיוות דין חמור. עוד נטען, כי ההליך הפלילי נגד המבקש נוהל בניגוד עניינים וחוסר נקיון כפיים, נוכח חוב של כמיליון ₪ מצד המשיבה לו באותו זמן, ושאיפתה להביא לקיזוזו באמצעות קנס גבוה שיוטל על המבקש בהליך הפלילי. לבסוף העלה המבקש טענות בגין גובה הקנס ועונש המאסר תמורתו.

ט.

בית המשפט דחה את הערעור ונימק, כי:

אין ספק, כי זכותו של נאשם להיות נוכח בהליך הפלילי המתקיים בעניינו, הינה זכות דיונית מהמעלה הראשונה, שיש לשמור עליה מכל משמר. סעיף 126 לחסד"פ, קובע מפורשות, כי 'לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו'... עם זאת זכות זו, אינה מוחלטת אלא יחסית, זאת כפי שניתן לראות מהסעיפים העוקבים לסעיף 126... מחד היא מאפשרת לנאשם הזכות העקרונית להיות נוכח בדיון, לשמוע הטענות המועלות נגדו וכן לתת לו ההזדמנות להדוף אותן ולהציג את הגנתו, מאידך אין בכך לכבול את ניהולו של ההליך המשפטי, להכביד או למנוע את קיומו" (עמ' 7-6 לפסק הדין).

י.

בית המשפט הטעים, כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת מקובלת אליו, אם כי על פי עוגן משפטי אחר. בניגוד לבית המשפט לעניינים מקומיים שתמך החלטתו בסעיף 130(א) לחוק, ראה בית המשפט המחוזי סעיף זה כנדרש לאי התייצבות "נקודתית" וסבר, כי סעיף 131 הוא מקור הסמכות להרשעתו בדין של המבקש חרף היעדרו. צוין, שבעניין משולם (ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 534, 550-549) נקבע, כי במקרה שאדם נמנע במכוון מהגיע לדיונים, יש בכך הצדקה לשימוש בסעיף 131 הקובע, כי "אין בהוראות סעיפים 126 עד 130 כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להרחיק מאולם בית המשפט נאשם המפריע לדיוני בית המשפט, אולם ההליכים שהתנהלו לא בפניו יובאו לידיעתו בדרך שיקבע בית המשפט".

יא.

בית המשפט המחוזי הפנה בנוסף לעניין ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), והטעים, כי כאמור שם, בשעה שנאשם מנסה להכשיל דיון על-ידי היעדרותו, לבית המשפט הסמכות להרשיע ולדון אותו בהיעדרו; הזכות להיות נוכח בדיון נועדה לשמש עזר לבית המשפט בעשיית דין צדק וחשיפת האמת, ומקום שהופכת הזכות לכלי כנגד מטרה זו - היא נסוגה, וניתן לנהל את ההליך בהיעדר הנאשם. צוטט מעניין כהן בעקבות עניין משולם , כי "סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות בית המשפט עשוי להיחשב ל'הפרעה' ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהיעדרו..." זאת גם בהיעדר התנאים הפורמליים שבסעיף 130. הגישה שבחר בית המשפט נגזרה, כנאמר בעניין כהן , "מסמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע פעולה או מחדל מצדו של בעל דין, תובע או נאשם שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט...". במקרה דנא הוכח, כי המבקש נמנע באופן שיטתי מהתייצבות לדיונים בעניינו, ובכך ניסה להתחמק ולסכל אותם. בנסיבות אלה, ולפי סעיף 131 (שאינו כפוף לתנאים הקבועים בסעיף 130, ואליהם נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים) בדין הורשע המבקש, ובדין נגזר דינו. בית המשפט המחוזי סמך ידו על יתר נימוקיו של בית המשפט לעניינים מקומיים וקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטה. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם לגופה הכרעת הדין מפורטת ומנומקת, וכך גם באשר לגזר הדין; אף מטעם זה אין מקום לשנות מהן. לבסוף סיכם בית המשפט, כי "אין לתת יד למהלכים שנקט המערער באופן שיכשיר את התנהגותו. ההגנות שבדין הפלילי לא ניתנו לשם שיבוש ההליך המשפטי אלא ככלי לנאשם להגן על עצמו במסגרת ההליך. הנאשם בחר לנסות ולהימלט מהדין בדרך של התחמקות מהדיונים. אין מקום, כעת, ליתן החלטה לפיה החוטא בשיבוש דיונים יצא נשכר" (עמ' 11 לפסק הדין).

הבקשה

יב.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית, הערוכה במפורט ואינה מניחה כל טענה בלא שתיטען, ובה חוזר המבקש על הטענות העיקריות בערעור, ושנדונו אף בבית המשפט לעניינים מקומיים; עיקרן - הרשעתו וגזירת דינו בהיעדרו, שנבע כנטען מבריחה מאיומים של גורמים בשוק האפור, לרבות הטמנת מטען חבלה. בעניין זה טען המבקש, כי הפרשנות שניתנה לסעיף 131 על-ידי בית המשפט המחוזי היא חדשנית ומרחיבה; פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד - נאמר - עם תכלית ההסדרים הקבועים בחוק בפרק זה, בעוד שלשיטת המבקש יש לראותו כמשלים את סעיף 130. יתר על כן, טען המבקש, כי סעיף 94א, המאפשר התליית הליכים פליליים, הוא הפתרון למקרים בהם היעדרותו של נאשם מונעת את המשך ההליך כנגדו, ולא קיום המשפט בהיעדרו (כפי שנעשה, כך נטען, בתיק פלילי אחר בעניינו של המבקש). עוד נטען, כי בית המשפט נתפס לטעות כשבחר לסמן את המבקש כגורם להתארכות ההליכים; כך, בין היתר, התחלפות חמישה שופטים ויומנו של בית המשפט הם שהובילו להימשכות ההליכים. עוד נאמר, כי בפרשנותו העלה בית המשפט המחוזי טענה חדשה (לעניין סעיף 131) ואף קיבל אותה ללא מתן אפשרות למבקש להתגונן בפניה; המבקש עותר להבחין בין עניינו לפרשת כהן , בין השאר, כי שם היה הנאשם מיוצג וידע על כל שלב בהליכים. לבסוף חזר המבקש על טענותיו בעניין ניגוד העניינים שבו, לטענתו, היתה מצויה המשיבה, ובעניין עיוות דין שנגרם לו כתוצאה ממתן הכרעת הדין בהיעדרו. המבקש טוען, כי באמתחתו טענות טובות ורבות כנגד ההרשעה לגופה; כי למעשה הבניה בשטח האמור לא נעשתה בניגוד לתכנית הבניה הרלבנטית; כי הסתייע במהלך הבניה בייעוץ מקצועי נדרש; כי בניינים נוספים באותו פרויקט נבנו במתכונת זהה לזו שבנה הוא, והמשיבה אישרה אותם; וכי למבקש הגנה אישית הפוטרת אותו מאחריות פלילית במקרה הנוכחי. לבסוף טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חמור, ומשמעותו האמיתית היא מאסר בפועל, נוכח יכולתו הכלכלית.

הכרעה

יג.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול נוסף נשקלת מקום בו הועלתה סוגיה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2936/12 ארביב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). בנידון דידן אכן מדובר במקרה חריג , אולם חרף מאמציו הראויים של בא כוח המבקש, לא ראיתי כי לפנינו לאמיתה שאלה הטעונה הכרעה משפטית עקרונית. במישור העובדתי, השתלשלות העניינים מבהירה, כי עסקינן בניסיון לדחות את הקץ ולגרור הליכי משפט ולכך לא אוכל ליתן יד. הטענות שבפי המבקש נשמעו כדבעי בפני שני בתי המשפט הקודמים והוכרעו. ובמישור המשפטי, בסופו של יום, מדובר ביישום ההלכות הקיימות, ולא - כטענת המבקש - בפרשנות חדשה המצריכה גלגול נוסף.

יד.

ההלכה בדבר דינו של מי שלא התיצב לדיון נסקרה עוד בעניין משולם המוזכר מעלה, ומאז חזרה הפסיקה על כך בהזדמנויות נוספות (ראו בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל נ(5) 585; פרשת כהן ; עוד ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (תשס"ט) חלק שני, עמ' 1062-1061). בטרם נמשיך, נזכיר את הידוע והמובן מאליו, כי הזכות להיות נוכח במשפטו של אדם היא זכות יסוד לו, המעוגנת בכבוד האדם הבסיסי. היא נקבעה גם במפורש בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו"; במשפט העברי ראו רמב"ם סנהדרין כ"א, ז – "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חבירו, או שלא בפני חבירו...". עם זאת, אין להלום מצב שבו על-ידי אי התיצבות יסכל אדם את העמדתו לדין, ולכך נועדו ההוראות הרלבנטיות שבסימן ב' לחוק. לסדרי הדין בתחום האזרחי לעניין אי התיצבות, ראו גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10 תשס"ט-2009) 306-304; לסדרי הדין בבתי הדין הרבנים ראו א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א) א', פרק ח', בעמ' 505 ואילך, וראו במיוחד עמ' 514 ואילך. יש לזכור, כי גם מאחורי כללי הפרוצדורה קיימת תכלית מהותית, כפי שהוטעם על ידי השופטת דורנר בפרשה דומה שעסקה בתקינות ההליך הפלילי:

"מטרת ההליך הפלילי היא לברר את חפותו או את אשמתו של הנאשם. הכללים הטכניים, ובהם בדיקת מהימנות העדויות בדרך חקירה נגדית, משקפים את הדרך היעילה ביותר לחשיפת האמת. עם זאת, על-פי אותם כללים ניתן שיקול דעת לבית המשפט לסטות מהם כדי לעשות צדק" (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל מז(2) 690, 700).

וכפי שנאמר בעניין כהן המוזכר מעלה, בהקשר סעיף 131 לחוק, מפי השופט לוי:

"לבית-משפט קמא הייתה סמכות לקבוע כי ההליך ינוהל בהעדרו של ז'ק מכוח הוראת סעיף 131 לחסד"פ, המסמיך את בית-המשפט 'להרחיק מאולם בית המשפט נאשם המפריע לדיוני בית המשפט'. בניגוד להוראת סעיף 130 לחסד"פ, הוראת סעיף 131 חלה לגבי כל עבירה ובכל ערכאה ( פרשת משולם

הנ"ל, בעמ' 549), וניתן להסיק ממנה כי סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות בית-המשפט, עשוי להיחשב ל'הפרעה' ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהעדרו, שכן: 'זכותה של המדינה לנהל משפט ללא נוכחות הנאשם, אם הלה מוותר על זכותו להיות נוכח במשפט, בין במפורש בין מכללא; בין בבקשה מפורשת ובין באי התייצבות לדיון' (א' סטרשנוב, "שפיטת נאשם בהיעדרו" המשפט ה 201, 207)..." (עניין כהן , פסקה 24).

עוד הזכיר השופט לוי שם, כי "הזכות לנוכחות בהליך והזכות לנהל הגנה הן זכויות דיוניות, ולהשקפתי השימוש בהן צריך שייעשה בדרך מקובלת ובתום לב". לדברים אלה לא אוכל אלא להצטרף.

טו.

במקרה דנא בחר בית משפט השלום להשתית את האפשרות לדון את המבקש בהיעדרו על סעיף 130 לחוק, ואילו בית המשפט המחוזי, נוכח ההתחמקות מן ההליכים, נדרש לסעיף 131 לחוק. אכן, דרך המלך בכגון דא, בהתקיים התנאים שקבע המחוקק, היא על פי רוב סעיף 130 לחוק, וכשלעצמי נראית לי דרך זו ככלל, מבלי שאטע מסמרות עובדתיים לגבי התקיימותם במקרה דנא. ואולם, מקום שאין מתקיימים התנאים או בנסיבות קיצוניות אחרות, פתחה הפסיקה פתח בדמות שימוש בסעיף 131. לא אכחד, כי ברי לכאורה מלשונו של סעיף 131 שתכליתו המקורית היא הרחקה בשל הפרעה קונקרטית לדיונים על אתר (ראו גם מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי (מה' 2, תשס"א-2000), 304; קדמי, שם 1060; ג' הלוי תורת הדיון הפלילי ב' תשנ"א-2011, 612). ואולם, הפסיקה בעניין משולם ובמיוחד בעניין כהן הרחיבה את היריעה, ובודאי וכל עוד לא נדרש לכך המחוקק בהבהרה או שינוי, שיתכן כי נדרשים הם בתמורות העתים, פרשנות שאינה שמה לאל את ההליך על-ידי התנהגות הנאשם מחויבת המציאות. על כן, אילו מצא בית המשפט המחוזי לשיטתו כי תנאי סעיף 130 (שאין סעיף 131 כבול בהם) אינם מתקיימים, יכול היה לפנות לסעיף 131; כך גם במקרה של התחמקות שיטתית מהתייצבות כעולה מפרשת כהן ; ומכל מקום, השימוש בסעיף זה בצורה בה מדובר, שלא ב"הפרעה" קונקרטית, שמור למקרים מיוחדים.

טז.

לא מצאתי איפוא, כי המבקש העלה טעם להתערבות בהכרעות שתי הערכאות הקודמות, שבשורה התחתונה הן דומות. בנסיבות המקרה דנא, התנהלות המבקש והשתלשלותה אומרת דרשני, ובתי המשפט אינם יכולים להיות כשוטים שבעולם (ראו רע"א 3798/08 זריהן נ' עמידר (לא פורסם)), ולתת יד להימשכות ההליכים עד אין קץ. אילו היו בפיו של המבקש טענות כבדות משקל, היה מתכבד ומשמיע אותן בהזדמנויות שניתנו לו בעת הדיונים שנטש ללא הסבר; אך לעומת זאת בחר לנסות להביא לסיכול ההליכים באמצעות היעדרותו. לימים עתר המבקש להשליך יהבו על הזכות להיות נוכח במשפט ומבקש הוא כעת, לאחר ששתי ערכאות בחנו את טענותיו העובדתיות והמשפטיות, להחזיר את הגלגל לאחור; בנסיבות אלה קשה להלום, כפי שציין בית המשפט המחוזי, "כי חוטא ייצא נשכר".

יז.

אדרש בקצרה לטענתו של המבקש, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עלתה לראשונה, ביוזמת בית המשפט, הטענה בדבר סעיף 131 - ונתקבלה באופן שמנע מן המבקש אפשרות להתגונן. סבורני, כי הטענה המהותית לפיה לבית המשפט סמכות לדון את המבקש בהיעדרו היתה ועודנה לב העניין שלפנינו, ולגביה טען המבקש בפני שתי הערכאות הקודמות. הערכאות הקודמות נחלקו אך ורק בשאלת מקור הסמכות, כאשר בית המשפט המחוזי הסתמך על סעיף 131, ובית המשפט לעניינים מקומיים על סעיף 130; אולם, שורתן התחתונה אחת, וכאמור – היא מקובלת עלי. זכויות דיוניות הן מגן ולא חרב, אם להשתמש בדימוי הרווח; הן ניתנו להגנה על הנאשם ולא לשימוש מבזה ולסיכול ההליכים. מי שנטש תחילה את אולם בית המשפט לבלי שוב, ואחר כך במשך שנים נעדר מן התיק, ואיננו יודעים אל נכון אם גם מן הארץ

- קשה להלום כי יזכה לאהדה שיפוטית, בין בדרך אחת ובין בדרך אחרת.

יח.

לבסוף, אין צורך להכביר מלים על האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם עברייני בניה (ראו לדוגמה: רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) ; רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (לא פורסם); ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל , פ''ד מז(2) 529, 554; ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים , פ"ד לח(1) 494, 500 ; ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה , פ"ד לו(1) 723, 725) . מקרה זה אינו יוצא מן כלל זה, ואינו מצוי במקום נמוך בדירוג החומרה.

יט.

סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. כדברי בית המשפט המחוזי שציטט את רע"פ 8877/11 נעימה נ' עיריית חיפה (לא פורסם) "הגיעה עת סיום". משכך מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.