רע"פ 7978/06 אוסמה עדוי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי

ביום 29.7.96 הוגש כנגד המבקש כתב אישום (ת.פ. 4032/96) לבית משפט השלום בנצרת, המייחס לו בנייה ללא היתר של קומה שלישית למגורים בשטח של 100 מ"ר מעל לבניין מגורים קיים. ביום 21.2.00 הרשיע בית-משפט השלום בנצרת את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 15.5.00 את העונשים הבאים: קנס בסך 5,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תחתיו; תשלום כפל אגרה בסך 4,400 ש"ח; בנוסף חויב המבקש לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח שלא לעבור אותה עבירה במשך שנתיים. בית-המשפט אף הורה למבקש להרוס את הבנייה הבלתי חוקית תוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין, קרי עד ליום 15.11.00, היה ולא יקבל היתר כדין.

משלא עלה בידו של המבקש להשיג היתר בחלוף התקופה האמורה ומשנמנע הוא מלהרוס את הבנייה הבלתי-חוקית הוגש נגדו כתב אישום (ת.פ. 1000/01) בגין אי קיום צו שיפוטי לפי סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. ביום 5.12.01 לאחר שהמבקש הודה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, השית עליו בית-משפט השלום בבית שאן את העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך 90 ימים, כאשר התנאי הוא כי המבקש לא יעבור במשך שנתיים מיום 1.6.02 עבירה על הסעיפים בהם הורשע; תשלום קנס בסך 6,000 ש"ח; כן נדרש המבקש לחתום על התחייבות בסך 6,000 ש"ח להימנע, תוך שנתיים מיום 1.6.02 מלעבור עבירה על הסעיפים בהם הורשע.

מאחר והמבקש לא הרס את הבנייה הבלתי חוקית עד ליום 4.1.05 הוגש נגדו ביום 7.2.05 כתב אישום נוסף (עמק 20176/05) בגין אי קיום צו שיפוטי. ביום 9.2.06 הודה המבקש בעבירה שיוחסו לו בכתב האישום ובית משפט השלום בבית-שאן הורה על הפעלת עונש המאסר על תנאי בן 90 הימים שהוטל עליו בת.פ. 1000/01. כן נגזר עליו מאסר לתקופה של 12 חודשים, מתוכם חמישה חודשים לריצוי בפועל, כאשר נפסק כי עונש המאסר על תנאי שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל. בנוסף הופעלה ההתחייבות בסך 6,000 ש"ח, שנחתמה על-ידי המבקש בת.פ. 1000/01. ביום 3.4.06 ניתן גזר דין משלים בתיק האמור במסגרתו נקבע כי המבקש ירצה את העונש שהוטל עליו בעבודות שירות, וזאת החל מיום 24.5.06.

על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בבית-שאן הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' כהן והשופטים ה' חטיב וא' הלמן) קיבל את הערעור על גזר הדין בחלקו, תוך שהוא מצא לנכון להפחית את עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות ולהעמידו על שלושה חודשים. בהחליטו כן, נתן בית-המשפט המחוזי דעתו לכך שהמבקש הסיר את המחדל, מאחר והבנייה הבלתי חוקית שצו ההריסה התייחס לגביה, הוכשרה לאחר שניתן לגביה היתר כדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש שלוש טענות עיקריות: האחת, כי טעו הערכאות הקודמות שעה שהורו על הפעלת עונש המאסר על תנאי, מאחר ותקופת התנאי הסתיימה. השנייה, כי בית-המשפט המחוזי הפלה את המבקש לרעה לעומת נאשם אחר שהורשע באותן עבירות ובפני אותו הרכב. השלישית, כי טעו הערכאות הקודמות שעה שלא נתנו משקל מספיק לעובדה כי לבסוף ניתן היתר למבנה ועל כן המחדל הוסר. על יסוד כל האמור, סבור בא-כוח המבקש, כי שומה היה על בית-המשפט המחוזי להאריך את עונש המאסר המותנה שהושת על המבקש ולא להטיל עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.

מנגד, בא כוח המשיבה סומך עמדתו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר כבר דן בהרחבה בטענות אלו של המבקש ומצא לנכון לגזור עליו את העונש אשר גזר. כן מבהיר הוא, כי אין בחומרת העונש כדי להצדיק ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממתחם הענישה. נסיבות, אשר אינן מתקיימות במקרה דנא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. באשר לטענתו הראשונה של המבקש, הרי שבצדק ציין בית-המשפט המחוזי כי מדובר בעבירה נמשכת המתחדשת מדי יום עד להסרת המחדל. אין חולק על כך שהמבקש לא דאג להסיר את המחדל במשך תקופת התנאי, שהחלה ביום 1.6.02, ולכן איני מוצא כל פסול בהחלטה להפעיל את עונש המאסר המותנה. באשר לטענת האפליה, כפי שציינה המשיבה, אין המקרה האחר אליו מפנה המבקש זהה לענייננו. זאת מאחר ושם עבירת הבנייה ללא היתר התגלתה בשנת 2000, בעוד שבמקרה שלפנינו עבירת הבנייה נתגלה בשנת 1996. משך הזמן האמור די בו, כך לדידי, כדי להצדיק את ההבדלים בענישה. כן יצוין, כי בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המבקש ולעובדה שלבסוף המחדל הוסר על ידו. בהתחשב בטעמים האמורים הוחלט, כאמור, לקבל חלקית את הערעור ולהפחית בעונשו של המבקש.

אף לאחר שנתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המבקש, איני רואה מקום לילך כברת דרך נוספת לקראתו, ודאי וודאי אם מביאים אנו בחשבון את העובדה שהלה הפר בשיטתיות ולאורך זמן רב צו הריסה שהיה תלוי ועומד נגדו, תוך שהוא הופך את החלטות בית-המשפט ללעג ולקלס ובכך פוגע באינטרס הציבורי המובהק, כי צווי בית-המשפט יקוימו הלכה למעשה. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך באכיפה יעילה של עבירות הבנייה, אשר הפכו הן לרעה חולה במחוזותינו, בציינו:

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט" (ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29, 31) (ראו גם, רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

הצורך להילחם בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ובאי-קיום צווי בתי-המשפט מחייבים את מיצוי הדין עם עברייני בנייה. בהתחשב בכלל נסיבות העניין, כמו גם בעובדה שבמשך שנים עבר המבקש על חוקי התכנון והבניה, תוך שהוא מפר צווים שיפוטיים שהוצאו נגדו, אינו רואה מקום להתערבות בעונשו.

בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא.

החלטתי מיום 3.10.06, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 1.2.07 לא יאוחר מהשעה 08:00 במפקדת גוש צפון, לשם תחילת ריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות.