רע"פ 4233/12 לטיפה אבו מערוף נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 14.5.12 בתיק עפ"א 39769-01-12, בו נדחה הערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע (השופט ברסלר-גונן) מיום 12.1.12

בחע"מ 166/05 במסגרתו הורשעה המבקשת בביצוע עבירות בניה ללא היתר.

רקע והליכים

ב.

נוכח הטענות המובאות בבקשה הנוגעות להשתלשלות ההליכים, אפרט את הרקע. המבקשת הורשעה ביום 8.2.09, לפני שלוש שנים וארבעה חודשים, בבית משפט השלום בכתב אישום מתוקן בשנית, במסגרת הסדר טיעון, בגין עבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר . לפי עובדות כתב האישום, בסוף שנת 2003 הקימה המבקשת, בשטח אשר בבעלותה בישוב שגב שלום, מבנה בלוקים בשטח של כ-90 מ"ר ובנוסף הקימה בחלקו הקדמי של אותו מבנה סככה שקירותיו מתכת וגגו פח (להלן המבנה ). במבנה זה עשתה שימוש מסחרי כחנות לחומרי בניין. תחילה הואשמה המבקשת בכתב אישום מאוחד עם בעלה ע"ה, אולם לאחר פטירתו תוקן כתב האישום. מאז נדחו הדיונים מעת לעת, והיה צורך בצוי הבאה ובהטלת הוצאות משפט על מנת להביא את המבקשת לדין. ביום 13.4.08 כפרה המבקשת בעובדות כתב האישום המתוקן והתיק נקבע להוכחות. ביני לביני תוקן כתב האישום בשנית וביום 8.2.09 הציגו הצדדים הסדר טיעון, במסגרתו הודתה המבקשת בכתב האישום המתוקן בשנית, והמשיבה התחייבה שלא לעתור לעונש מאסר בפועל או מאסר על תנאי (להסדר הטיעון אדרש עוד להלן); בית המשפט השלום הרשיע את המבקשת, והדיון נדחה לטיעונים לעונש (הכרעת הדין מיום 8.2.09, השופט אקסלרד).

ג.

משלב זה,

ובמשך כ-3 שנים, נדחה ההליך מעת לעת תוך שהמשיבה מסכימה לדחיית הטיעונים לעונש כדע לאפשר למבקשת להרוס את המבנה או לקבל היתר בניה. במסגרת הדיונים, הוצג מכתב (אשר לא צורף לבקשה ) שנערך בין בא כוח המשיבה באותה עת לבין בא כוח המבקשת באותה עת לעניין זה. לבסוף ביום 12.12.11 נערך הדיון בטיעונים לעונש. המשיבה הציגה ראיות להתראות קודמות שנתנו למבקשת, דו"חות מפקח ותעודת עובד ציבור התומכים בטענותיה להפרות הבניה המתמשכות וטענה, כי יש לייחס למעשי המבקשת חומרה יתרה נוכח היעדר כל פעולה, במשך שנים, להפסקת הפרות הבניה או להכשרתן. לטענת המשיבה, היתר הבניה לא הוצג עד למועד הדיון, וההיתר שקיים מתייחס למבנה אחר בשטח המדובר. בנסיבות אלה, נתבקשה הטלתו של קנס כבד, ונתבקשו צוי הריסה והפסקת שימוש. מנגד ביקשה המבקשת לבטל את הכרעת הדין ולאפשר לה לחזור בה מהודייתה. לשיטת המבקשת, הפרה המשיבה את ההסכמה שגובשה במכתב לפיה, כך נטען, לא ידרשו צוי הריסה אם יומצא היתר בניה. עוד נטען, כי לא הוכח שימוש במבנה עד מועד הדיון. חרף טיעונים אלה, בהמשך הדיון ו לאחר הפסקה חזר בו בא כוח המבקשת ואישר, כי נעשים מאמצים להשגת היתר בניה וכי למעשה נעשה שימוש במבנה . בית המשפט השלום החליט שלא לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה. הוטעם, כי חזרה מהודייה מתאפשרת בנסיבות חריגות של פגם ברצון החופשי או בהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו ולא מטעמים הנוגעים לעונש, כעולה מטיעוני בא כוח המבקשת. בנסיבות אלה ובחלוף 3 שנים, ברור - כך נקבע - כי אין מדובר ב"זעקת חפות".

ד.

בית משפט השלום השית על המבקשת קנס בסך 33,000 ₪, ונתן צוי הריסה למבנה; כן חויבה המבקשת לחתום על התחייבות בסך 80,000 ₪ שלא לעבור עבירה דומה ובתשלום אגרת בניה בסך 2,610 ₪. הוטעם, כי יש להביא בחשבון לחומרה, בין היתר, את התנהלותה של המבקשת בהליך, היעדר ניסיון להכשרת הבניה או הפסקת ההפרה המתמשכת, היקף הבניה וההנאה של המבקשת מן השימוש המסחרי במבנה. מנגד, כשיקול לקולה נשקל מצבה האישי של המבקשת, אם כי לא במלואו, נוכח היעדר אסמכתאות למצבה הכלכלי.

בית המשפט המחוזי

ה.

בערעור בפני בית המשפט המחוזי טענה המבקשת (בדיון מיום 12.3.12), באמצעות בא כוח אחר מזה שייצגה בבית משפט השלום, שלוש טענות עיקריות הקשורות זו בזו. הראשונה פגיעה בזכות להליך הוגן בשל היעדר תרגום לערבית לשונה של המבקשת (שלטענת בא כוחה אינה דוברת עברית כלל); נטען, כי לא התקיים תרגום רצוף ויעיל, במיוחד במסגרת הדיונים לעונש (ביום 12.12.11), דבר שפגע בזכותה האמורה של המבקשת. עוד נטען, כי עסקינן באחריות משותפת לבא כוחה דאז של המבקשת ולבית המשפט, ולפיכך, חרף היעדר כל בקשה מצד הראשון, היה על בית המשפט להבטיח את זכותה ביתר שאת. בסופו של יום, נטען, כי היעדר התרגום הביא את המבקשת להודות בכתב האישום המתוקן בשנית מבלי שהבינה את משמעותו; היא לא הוזהרה ולא הוקרא בפניה כתב האישום. מכאן לטענה השניה , כי טעה בית משפט השלום משלא איפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה, נוכח אי-הבנתה בדבר משמעותו של הסדר הטיעון. ולבסוף, הטענה השלישית , כי נגרם למבקשת עיוות דין.

ו.

מנגד טענה המשיבה, כי עסקינן בטענות סרק. המבקשת הבינה את הסברו של בית המשפט השלום והורשעה כדין; השופט הדן קרא באוזני המבקשת מכתב האישום, וידא שהיא מבינה את עובדותיו והיתה מודעת לזכויותיה, וזאת ללא כל אילוץ; התיק נוהל במשך 3 שנים ללא כל טענה לקושי בהבנת ההליכים המשפטיים. לפיכך לא הייתה כל סיבה לאפשר לה לחזור בה מהודייתה. עוד נטען, כי בכל הנוגע להיתר הבניה, מדובר בניסיון כושל לדחות את הקץ, וכי גם במועד הדיון בבית המשפט המחוזי לא הוצג היתר בניה כדין לשימוש מסחרי (ההיתר הקיים מתייחס למבני מגורים ואינו כולל כל שימוש מסחרי). לבסוף נטען, כי המבקשת ממשיכה לעשות דין לעצמה ומפרה את הצוים שניתנו להפסקת השימוש.

ז.

בית המשפט המחוזי דן באריכות בכל טיעוני המבקשת ודחה את הערעור. בכל הנוגע לחזרה מהודייה, הוטעם על בסיס הפסיקה הקיימת (בין היתר, רע"פ 2292/02 אמסלם נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)) ונסיבות המקרה, כי צדק בית משפט השלום בהחלטתו שלא לאפשר חזרה מהודיה. הסדר שעוגן במכתב בין הצדדים כלל הסכמה קונקרטית, כי המבקשת תודה בעובדות כתב האישום והמשיבה תתחייב שלא לעתור לעונש מאסר בפועל או על תנאי אלא קנס כספי בלבד. בנוסף, ההיתר שהוצג למשיבה התייחס למבנה אחר המשמש בית מגורים למבקשת, ומכאן שלראיות אלה אין רלבנטיות לעניין.

ח.

בנוגע לטענות בדבר ליקוים בתרגום למבקשת ועיוות דין, ציין בית המשפט המחוזי, כי לא נפל פגם היורד לשורש של ההליך הפלילי, ולא נגרם עיוות דין למבקשת. אכן - כנאמר - מבחינה עקרונית יש בהיעדרו של תרגום ראוי כדי לפגוע בזכויות נאשם להליך הוגן, אולם על כל מקרה להיבחן לגופו ועל פי נסיבותיו. במקרה הנוכחי אין מחלוקת, כי לא נכח מתורגמן בהליכים, עם זאת מהלך הדיון תורגם למבקשת על ידי בא כוחה (כעולה מהפרוטוקול מיום 8.2.09); ובאשר להשלכות האפשריות - טענות המבקשת נטענו בעלמא ללא תצהיר, ובמיוחד ללא ראיות לקיומו של היתר בניה; מכאן שלא ניתן להצביע על עיוות דין. לבסוף הוטעם, כי בכל הנוגע לעונש שהוטל, לא חרגה המשיבה מהסדר הטיעון, והקנס שהוטל הוא זניח ביחס להיקף הבניה הלא חוקית והשימוש המסחרי שנעשה בה למשך שנים ארוכות. ביום מתן פסק הדין (14.5.12) עתרה המבקשת בקשה לביטול פסק דין ובקשה לצירוף ראיה. בבקשה התבקש צירופו של היתר בניה שלא היה בידי המבקשת עד אותה עת; הבקשה נדחתה. הוטעם, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לסייע בידי בעלי דין לתקן מחדלים רשלניים.

הבקשה

ט.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית, ובה חזרה המבקשת על הטענות העיקריות בערעור. בא כוח המבקשת האריך בטיעוניו בכל הנוגע לאופן יישום הזכות לעשות שימוש בשפה הערבית כשפה רשמית בבתי המשפט בישראל ובזכותו של נאשם במשפט פלילי לתרגום רצוף, יעיל ושוטף של ההליך המשפטי. בין היתר, נטען, כי על המתרגם להיות אדם שלישי חיצוני ולא אחד מבעלי התפקידים בבית המשפט; כי על פי המשפט המשוה ופסיקות בית המשפט זה מדובר בזכות הנוגעת לבסיס תקינותו של ההליך הפלילי; וכי נוכח מעמדה הייחודי של השפה הערבית יש לאפשר לנאשם לנהל את המשפט בשפה הערבית. נאמר, כי היה על בית המשפט עצמו לדאוג לתרגום. מכל האמור, נתבקש סעד של ביטול הכרעת הדין ועריכת דיון מחודש. בנוסף נטען, כי למבקשת נגרם עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. לצד בקשה זו נתבקש צירוף ראיה, אשר לשיטת המבקשת תוכיח את הטענה שהועלתה בערכאות הקודמות לפיה לה היתר בניה למבנה נשוא כתב האישום.

הכרעה

י.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור ניתנת במקום בו הועלתה סוגיה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2936/12 ארביב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). חרף הניסיון להציג את הדברים באור זה, סבורני, כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים בהם יטה בית המשפט ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי . השתלשלות העניינים מבהירה, כי עסקינן בניסיון לדחות את הקץ ולהמשיך בהפרת הבניה כתום כמעט עשור בהגשת כתב האישום המקורי. לא ייעשה כך במקומנו, כפי שיפורט. כי בלב המקרה מצויה הבקשה לחזרה מהודיה אליה מצטרפות הטענות לפגמים בתרגום הדיון. טענות אלה נשמעו כדבעי בפני שתי הערכאות הקודמות והוכרעו. לא מצאתי בטיעוני המבקשת טעם המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם נחה דעתי כי לא נגרם עוול.

י"א.

בכל הנוגע לבקשת המבקשת לחזור בה מהודייתה, צדק בית משפט השלום בדחותו את הבקשה לאחר שלוש שנות התדיינות. כפי שהטעימה השופטת (כתארה אז) ביניש:

"בטרם יקבל בית-המשפט את הודיית הנאשם, יסביר לו בית-המשפט כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה. בית-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות

הצפויות בעקבותיה... "(ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ז(1) 577, 611).

זוהי חובתו של בית המשפט. מעיון בפרוטוקולי הדיונים בבית משפט השלום ניכר, כי עסקינן בבקשה הנעוצה בעונש הצפוי ובניסיון לאזן מחדש את המערך של סיכוי-סיכון המצוי בבסיס כל הסדר טיעון. לאורך הדיונים, ניסה בא כוחה של המבקשת להחזיק במקל משני קצותיו; מחד גיסא טען, כי ההודיה אינה תקפה ויש לאפשר את החזרה ממנה, ומאידך גיסא ציין, כי אם לא יעלה טיעון לגבי היתר הבניה יוותר על הבקשה לחזור מההודיה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 12.12.11, עמ' 10 שורה 10 ושורות 23-22). ברי לכל, כי בנסיבות אלה לא הוכחו כל אילוץ וחוסר הבנה הנוגע לעובדות כתב האישום. נוכח משך הזמן הממושך מאז הגשת כתב האישום והכרעת הדין לא היה מקום לאפשר את החזרה מן ההודיה ובית המשפט מילא את המוטל עליו (ראו והשוו לעניין ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שם הותרה חזרה מהודיה של המערער, בין היתר בנסיבות של פערי תקשורת וקשיי שפה. אולם, במקרה ההוא נקבע, כי קיימות בתיק אינדיקציות אובייקטיביות אשר היטו את הכף כנגד ההודיה; במקרה דנא, כפי שנאמר מעלה, קיימות אינדיקציות הפוכות).

י"ב.

בנוגע לטענה בדבר פגיעה בזכותה של המבקשת לתרגום ההליכים לשפה הערבית (שכאמור קשורה היא גם לסוגית ההודיה) ולעיוות דין שנגרם לה בשל כך, בכל הכבוד הראוי, סבורני כי מדובר בטענות שאין להלמן בנסיבות דנא. בא כוח המבקשת פירט באריכות יתרה ובמקורות מגוונים מרחבי עולם וממקורות שיטת משפטנו את זכותו של נאשם לתרגום בהליך, תרגום יעיל ואפקטיבי. אין חולק על כך. גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו נדרש לעניין זה, והדגיש את זכותו של נאשם להבין את המתרחש באולם בית המשפט ולקחת חלק בהליך. ב ע"פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)) בחוות דעתו של השופט דנציגר ובהתייחסותי נדרשנו לסוגיה חשובה זו בפירוט רב, והדברים מדברים בעדם, על כן לא אחזור עליהם כעת (ראו גם ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ועם זאת לא אחת יקרה שלא נתבקש מתורגמן ולא הוזמן, ובאי כוח - פעמים המדובר בערבית (שפה רשמית), פעמים בשפות אחרות - מסייעים בהסכמה לבית המשפט בתרגום.

י"ג.

אכן, עדיף היה, כמובן, אילו הוזמן מתורגמן חיצוני לדיונים בבית המשפט; זהו המצב הרצוי והראוי, ככל שהדבר נחוץ. עיון בפרוטוקולי הדיון מראה, כי המבקשת הבינה את מהלך העניינים. המבקשת היתה מיוצגת על ידי עורך דין דובר השפה הערבית (עו"ד יאסר אבו ג'אמע או עו"ד סעיד יוסף ממשרדו), ובית המשפט רשם (בפרוטוקול מ-8.2.09) " הנאשמת מתורגם באמצעות בא כוחה : אני מבקשת שבית המשפט יתיר לי לחזור מכפירתי ואני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית". בדיון לעונש מיום 12.12.11 (שדווקא לגביו נשמעה בערעור טענה של קשיים בתקשורת), לאחר הפסקה בדיון חזר בא כוחה של המבקשת והבהיר מפיה סוגיות עובדתיות הנוגעות לשימוש הנמשך במבנה נשוא כתב האישום – עובדות אשר ברור כי היו בידיעת המבקשת (אף סתרו את שטען בא כוחה קודם לכן, כאילו אין שימוש במבנה). מכך אני למד בעליל, כי למבקשת הייתה הבנה של הדיונים הנערכים. גם אם אין מדובר במצב אידיאלי, וכפי שנקבע בפסיקה חובה על בתי המשפט לוודא, כי הנאשם מבין את משמעויותה הליך באופן ממשי (ראו עניין לין מעלה, פסקה 8 לחוות דעתו של השופט דנציגר), סבורני, כי במקרה דנא לא נפל פגם בהקשר זה. כאמור, עסקינן בעורך דין דובר ערבית שאילו סבר כי שולחתו אינה מעורה בנעשה, היה מעיר את תשומת הלב. עדיף ככלל, כאמור, כי בית המשפט יוודא את הנחוץ, אך אין כל אינדיקציה לקושי ששרר במקרה דנא, שתצדיק החזרת הגלגל. מדובר בהליכים שנמשכו זמן רב, בהם לא נשמעה כל טענה לחוסר הבנה של ההליכים או לפגיעה בזכויותיה של המבקשת בהקשר הלשוני, ואלה עלו רק לקראת הערעור ועם חילופי הייצוג. אוסיף, כי המבקשת הובאה תחת צו הבאה לדיונים בבית משפט השלום, נמנעה לאורך כל תקופת ההליכים מהסדרת הבניה או מהפסקת העבירות, ואף לאחר גזר דינו של בית משפט השלום עשתה דין לעצמה והפרה את הצו השיפוטי להפסקת השימוש. בנסיבות אלה של חוסר תום לב ונקיון כפיים, קשה להלום את טענותיה של המבקשת בדבר הוגנות ההליך השיפוטי.

י"ד.

לבסוף אזכיר, כי לצד בקשה זו הועלתה גם בקשה להוספת ראיה. בקשה זו נכתבה בלשון רפה ביחס לאמור בבקשה הנוכחית. המבקשת לא צירפה את הראיה, ובדין כך, אך גם לא פירטה מה היא הראיה הנטענת באופן שישכנע לכאורה, לאחר שבעבר נטען להיתר והוברר כי אין הוא מתייחס לשטח המדובר, שאכן על פני הדברים בנשוא ההרשעה עסקינן. בבקשה צוינה הערתו של בית המשפט המחוזי כי "אילו היו באי כוחה החדשים של המערערת עותרים לצרף ראיה במסגרת הערעור, ומראים כי בידיה של המערערת היתר בניה למבנה... עובר לטיעונים לעונש וגזר הדין, ניתן היה להסכים כי נגרם למערערת עיוות דין..." (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 8). אולם, כפי שצוין מפורשות דובר על אפשרות הגשת הראיה עד למתן גזר הדין. מדובר בתיק בן תשע, בהרשעה בת ארבע, בגזר דין בן שנתיים, ובכל אותה תקופה לא נתגלו המסמכים, ולפתע לאחר הדקה התשעים נטען כי זרח האור; אין התנהלות זו מצדיקה התיחסות חיובית, כשהמדובר במסמך ראשון במעלה לצורך התיק. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה זו, במיוחד כאשר לאורך ההליך עצמו חזרה המבקשת וטענה, כי יש בידה "הקלף המנצח", אולם במקומו הוגשו היתרים אחרים שאינם חלים על המבנה נשוא ענייננו.

ט"ו.

ההתנהלות כולה מצד המבקשת אומרת דרשני, ובתי המשפט אינם יכולים להיות כשוטים שבעולם (ראו רע"א 3798/08 זריהן נ' עמידר (לא פורסם).

ט"ז.

לבסוף אציין, כי האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק מחייב מלחמה עיקשת בתופעת עבריינות הבניה מצד בתי המשפט, ואין צורך להכביר מלים (ראו לדוגמה: ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה , פ"ד לו(1) 723, 725; ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל , פ''ד מז(2) 529, 554; רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) ; רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (לא פורסם)). כפי שהטעים הנשיא (כתארו אז) שמגר:

"בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק" (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים , פ"ד לח(1) 494, 500 - הנשיא שמגר).

והנה חלפו כמעט שלושה עשורים מדבריו הנכוחים של הנשיא, והצורך במאבק שיפוטי לא פחת. המבקשת עשתה דין לעצמה לאורך כל תקופת ההליכים, והגיעה עת סיום; אין לו לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות.

ט"ז.

סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור ולבקשה לצירוף ראיה. משכך מתייתר גם הצורך לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במקביל.