פרטי ההליך
בבית משפט העליון
רע"פ
8401/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. אברהם שני
2. רונית שני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.10.10 בע"פ 15862-08-10 שניתן על ידי כבוד
השופט א' אליקים
בשם המבקשים:
עו"ד ר' רויטגרונד
החלטה
רקע והליכים
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אליקים) בע"פ 15862-08-10 מיום 18.10.10, שבו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (השופט פלאח) בת"פ 1790-01. בגדר פסק הדין הורשעו המבקשים (ביום 15.3.10) בעבירות תכנון ובנייה לאחר ניהול הוכחות, והוטלו עליהם (גזר דין מיום 6.7.10) קנס בסך 5,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו, תשלום אגרות בסך 1,000 ₪, התאמת הבניה להיתר הבניה הקיים והריסת הבניה הלא חוקית, רישום הערת אזהרה והתחייבות כספית בסך 50,000₪ כי יימנעו מביצוע עבירה דומה תוך שנתיים ממועד גזר הדין. עניינו של ההליך - בניה בחלל שהיה קיים בדירתם של המבקשים, כפי שיפורט.
ב.
כנגד המבקשים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(2), 204 (א) ו- 208 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן החוק ). כנטען, בתקופה שבין 3.6.99 לבין 23.4.01 בנו המבקשים יחידת דיור בשטח של כ-66 מ"ר ובנוסף מחסן בשטח של כ- 18 מ"ר בחלל קיים בדירתם שבחיפה. במסגרת זו פרצו המבקשים, כנטען, פתח בקיר הדרומי החיצוני והרכיבו דלת. כן פרצו את הקיר הצפון-מזרחי, ובקיר הצפוני החיצוני פרצו שני פתחים לחלונות. בתשובה לאישום הודו המבקשים ביציקת שטח של 84 מ"ר ובריצופו.
ג.
בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, בהתייחס לעדויות שנשמעו בפניו ובכללן עדותו של מפקח הבניה במחלקת הפיקוח בעיריית חיפה, כי הוכח המיוחס למבקשים בכתב האישום. על המבקשים הוטלו העונשים כאמור מעלה. בית המשפט שקל לקולה את פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ועד למתן פסק הדין, ולמול זאת את חומרת העבירות ואת העובדה שהמבקשים לא נטלו אחריות על מעשיהם. זאת, אף כי ציין כי בחלקה היתה ההתמשכות באשמת המבקשים, נוכח בקשות דחיה מצדם.
ד.
ערעור המבקשים על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. צוין, כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית המשפט קמא. הודגש, כי המבקש 1 הודה במרבית פרטי כתב האישום. אשר להרשעת המבקשת 2 צוין, כי היא בחרה שלא למסור גירסה בפני בית המשפט; כן נאמר כי המבקש 1 נקט בעדותו בלשון רבים באשר לעושי המעשים, ומדובר בסוג עבירות שלשם הרשעה בהן אין נדרש להוכיח כי הנאשם ביצע במו ידיו. לגופם של דברים נקבע, כי בניה מהסוג בה עסקינן מחייבת קבלת היתר. אשר לגזר הדין נאמר, כי זה אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, וכי בית המשפט לעניינים מקומיים איזן באופן ראוי בין השיקולים השונים, ואף התייחס לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.
ה.
נטען בה, כי השינויים הפנימיים שנעשו בחלל הדירה, אינם יכולים להיות נשוא לאישום פלילי, וכי הם מותרים על פי סעיף 145 (א) (2) לחוק. עוד נטען, כי לא הוכח לגבי המבקשת 2 ביצוע המעשה נשוא כתב האישום.
ו.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה איני רואה מקום להיעתר לה. אין היא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של המבקשים, ואין בה איפוא כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני. זאת - בפרט משטענות המבקשים עניינן ממצאי עובדה ומהימנות, שעליהם נשענה הכרעת-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. כידוע ההתערבות באלה מצומצמת, כל שכן בגלגול שלישי (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165; רע"פ 7404/09 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6582/09 עומרי מנור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אוסיף, אף כי הבקשה אינה נדרשת לכך, כי גם חומרת העונש אינה מקימה ככלל עילה למתן רשות ערעור אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). המקרה שלפנינו אינו בא בקהלם של אלה.
ז.
אף לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבותנו. סעיף 145(א) (2) לחוק קובע:
"א)
לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
...
(2)
הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; בפסקה זו -
"שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור "
התקשיתי לראות כיצד יציקת רצפה בשטח של 84 מ"ר וריצופה, בניית יחידת דיור בשטח של כ-66 מ"ר ובצידה מחסן בן כ-18 מ"ר, תוך פריצה של קירות חיצוניים, מהוים "שינוי פנימי" בדירה כהגדרתו בחוק, אינם משנים את שטחה של הדירה, ואינם דורשים היתר, על פי הטענה. אין להלום זאת. כעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים המבקש אף הודה במרבית עובדותיו של כתב האישום, והדברים נתמכים כאמור בעדותו של המפקח על הבניה במחלקת הפיקוח בעירית חיפה. זאת ועוד, לא מצאתי כי לא הוכח ביצוע של העבירות נשוא כתב האישום ביחס למבקשת 2, שלא מסרה גירסה, ומקובלים עלי דבריו של בית המשפט המחוזי
בהקשר זה, אשר הזכיר כי המבקש 1 דיבר בלשון רבים, כאמור.
ח.
"תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה. ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות" (רע"פ 4357/01 סבן נ' המועצה המקומית "אונו" , פ"ד נו (3) 49, 59 (השופט - כתארו אז - מ' חשין)). ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר: "למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה... בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) עמ' 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בנייה, עד שבית המשפט כמעט נדרש 'להתנצל' על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך". ניצול חלל שהושאר בעת הבניה בהיעדר היתר, ובנייתו בלא היתר, אינם יוצאים מכלל אלה כלל ועיקר, ואכיפה כנגדם היא במקומה. היעלה על דעת הגונה, כי תיבנה דירה בהיתר בניה לשטח פלוני, ולפתע תצמח זו באין רואה או באין מתיר לשטח גדול בהרבה, ועולם כמנהגו ינהג? אם כן, על שום מה עמלו נותני היתרים, אם "תרגיל" פשוט יצלח ויעקוף את החוק? איני יכול שלא לומר, כי בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת ננקטה "מידת הרחמים" עם המבקשים בגזר הדין. אוסיף, כי קשה להלום גם התמשכות דיון בכתב אישום מ-2001 עד 2010, בנושא קטן ממדים. הנתונים אינם לפני, אך דעת נבון נקל, כי אכיפה ראויה כרוכה גם בקצב מתאים, והדברים נאמרים בלא פגיעה או הטלת דופי.
י.
אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.
ניתנה
היום, ט"ז בכסלו תשע"א (23.11.2010).
ש ו פ ט