רע"פ 6582/09 עומרי מנור נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.7.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש בע"פ 5587/08 והתקבל בחלקו ערעורה של המשיבה בע"פ 5589/08. הערעורים הוגשו על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה באשקלון בת"ד 3120/04. הבקשה מופנית כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש.

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, ייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

במועד האירוע, היה המבקש קצין במשטרת ישראל וכיהן כמפקד תחנת שדרות.

על פי עובדות כתב האישום, נהג הלה בערבו של יום 9.2.2004 במכונית משטרתית, בדרכו מבאר שבע לשדרות, בכביש 34. בכיוון ההפוך נהג במכונית פרטית, מורן פרייבק (להלן: מורן ), כשלצידו נוסעת נוספת, הגב' פיליפה טייגר ז"ל (להלן: גב' טייגר ). בהגיעו לצומת גבים החל מורן לפנות שמאלה, לכיוון מכללת ספיר. באותן זמן, התקרב המבקש לצומת זו במהירות בלתי סבירה לתנאי מזג האוויר והדרך, נכנס לתוכו באור אדום וחזית המכונית המשטרתית בה נהג, התנגשה בדופן הימני של המכונית הפרטית. כתוצאה מכך, גב' טייגר נפצעה אנושות ונפטרה עוד בטרם הגיעה לבית החולים. מורן והמבקש עצמו יצאו מן התאונה בפצעים קלים.

ביום 22.10.2007 הורשע המבקש בבית המשפט לתעבורה באשקלון (כבוד השופט ד' חסדאי ) בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים נגעה למופע הרמזורים בצומת. המבקש, על אף שהודה במעורבותו בתאונה, כפר באחריותו לה וטען כי נכנס לצומת באור ירוק. מורן מצידו העיד גם הוא, כי נכנס לצומת באור ירוק וכי נסע בתנועה איטית. גרסתו של מורן נתמכה על ידי אביבה גרוסבירט (להלן: אביבה ) ובנה יפתח בן ה-16, אשר נסעו מאחוריו בנתיב הפונה שמאלה וראו את האור ברמזור, והן על ידי מיכל רפפורט (להלן: מיכל ), אשר עמדה בצומת בצד של מכללת ספיר וידעה לומר, כי מכוניתו של מורן לא היתה היחידה שפנתה שמאלה בעת התאונה. תמיכה נוספת לגרסתו של מורן נמצאה באמירתו הספונטנית מיד לאחר התאונה, כי הוא עבר את הרמזור באור ירוק. מטעם ההגנה, נשמעו בענין מופע הרמזורים שתי עדויות נוספות – עדות שמיעה של כפיר בוימפלד (להלן: כפיר ), לפיה אדם בשם ירון פחימה ראה את המבקש עובר בצומת באור ירוק, ועדותו של מישל אוחיון (להלן: מישל ) אשר טען, כי נכח במקום התאונה וראה אור ירוק ברמזור, בכיוון נסיעתו של המבקש. כמו כן, עיין בית המשפט בחוות דעת מומחה בענין תקינות מערכת הרמזורים בצומת. לצורך קביעת מהירות נסיעתו של המבקש, בחן בית המשפט את עדויות הנוכחים בצומת בזמן האירוע, את עדות הנוסעים בכביש 34 אותם עקף המבקש בדרכו והן את דו"ח בוחן התנועה שהעריך את הנזקים שנגרמו למכוניות כתוצאה מן התאונה. קביעות בדבר תנאי הראות נלמדו מתוך מגוון עדויות של הנוכחים בצומת ועל פי הנחותיו של השירות המטאורולוגי.

לאחר ניתוח מכלול חומר הראיות והתרשמות ממהימנות העדים, קבע בית המשפט לתעבורה את הממצאים העובדתיים ביחס להתרחשות התאונה. כך הוכרע, כי מערכת הרמזורים בצומת גבים בבוקר התאונה פעלה באופן תקין. תנאי הראות היו קשים, במקום שרר ערפל סמיך והראייה היתה מוגבלת למטרים ספורים. חרף זאת, נהג המבקש במכוניתו במהירות גבוהה, שאיננה סבירה בהתחשב בתנאים האמורים ובניגוד לטענתו, לא נהג בצורה זהירה כמתחייב מן הערפל הכבד. בהכרעת הדין צוין, כי הפרת חובת הנסיעה במהירות סבירה מהווה לכשעצמה אינדיקציה להתרשלותו של המבקש. בשאלה העיקרית של מופע הרמזורים, אימץ בית המשפט את גרסתו של מורן. אמנם בדבריו נמצאה אי התאמה. בהודעתו הראשונה למשטרה בסמוך לאחר התאונה מצוין, כי הוא לא עצר ברמזור מאחר שעם הגעתו האור כבר היה ירוק. ואולם, בהודעה מאוחרת וגם בעדותו נאמר, כי איננו זוכר האם עצר לפני הרמזור. בית המשפט קבע לענין זה, כי אין ההבדל האמור מספיק כדי לעורר ספק סביר לגבי אחריות המבקש וציין, כי בין אם מורן עצר ברמזור ובין אם לאו, המבקש הוא שנסע באור אדום. גרסתו של מורן נתמכה בעדויותיהם של אביבה, יפתח ומיכל, אשר נמצאו מהימנות ועל פיהם קבע בית המשפט, כי מורן עצר ברמזור לפני הכניסה לצומת. מאידך, עדות השמיעה של כפיר נדחתה בהיותה בלתי קבילה ובשל סתירות שנתגלו בה. גם לעדותו של מישל לא הוענק כל משקל בהיותה עדות כבושה ובעלת קשיים רבים. גרסתו של המבקש עצמו, נמצאה לא עקבית, לא אמינה ומגמתית. נוכח מכלול הראיות, הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה, כי אשמתו של המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר, והרשיעו כאמור.

בטרם גזר את הדין, שמע בית המשפט את הטיעונים לעונש של הצדדים ואת העדים מטעמם, ועיין בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש. שירות המבחן התרשם מתרומתו ארוכת השנים בשירות המשטרה – בין השאר בתפקידו האחרון כמפקד תחנת שדרות – ומן ההשפעה שהיתה לכך, על עיצובו כאיש ציבור הפועל למען הזולת. בתסקיר צוין, כי בתחילה הכחיש המבקש את אחריותו לאסון, אך לאחר מכן הביע כאב וצער רב כלפי הקורבן ומשפחתה וחווה בעקבות התאונה משבר אישי. המבקש אף הביע חשש מפגיעה בו בין כתלי הכלא, בשל תפקידיו הקודמים במשטרה. נוכח זאת, ועל אף חומרת העבירה, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, לצד עונש מותנה.

ביום 12.10.2008 גזר בית המשפט לתעבורה את דינו של המבקש והטיל עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; פסילה של רישיון הנהיגה לתקופה של שבע שנים; וכן קנס בסך 7,500 ש"ח. בית המשפט עמד על הצורך לאזן בין אינטרס הגמול וההגנה על הציבור לבין חשיבות שיקומו של המבקש. הוא הדגיש את מדיניות הענישה הבלתי סלחנית ביחס לעברייני תנועה ואת הנסיבות המחמירות של המקרה: דרגת הרשלנות הגבוהה של המבקש אשר התבטאה בכניסה לצומת באור אדום ונהיגה במהירות שאיננה סבירה בתנאי הראות הקשים במקום; חשיבותו של עקרון קדושת החיים, בייחוד נוכח התוצאה הטראגית של התאונה; ובחירתו של המבקש לנהל את המשפט עד תום. מאידך, לא התעלם בית המשפט מטיבה של עבירת הרשלנות, הנעדרת יסוד של כוונה, מהמלצת שירות המבחן, מעברו התעבורתי הנקי ומן הנסיבות האישיות האחרות, תוך שסייג וציין, כי עבירות מסוג זה מבוצעות ברגיל על ידי אנשים נורמטיביים. שקלול האינטרסים הביא להטלת העונש כאמור.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הן לענין הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש (ע"פ 5587/08). המשיבה מצידה ערערה על קולת העונש (ע"פ 5589/08). ביום 8.7.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' אבידע, נ' הנדל וס' סלוטקי ) את ערעורו של המבקש וקיבל באופן חלקי ברוב דעות את ערעור המשיבה, כך שתקופת הפסילה של רישיון הנהיגה הוארכה לעשר שנים. בית המשפט לא מצא כל טעם להתערב בממצאי הערכאה הדיונית או במסקנותיה לגבי ההרשעה. כמו כן, הוא דחה את בקשת בא כוח המבקש להגשת ראיה חדשה המוכיחה לטענתו, כי מורן נכנס לצומת בנסיעה רצופה מבלי לעצור. באשר לעונש שהוטל על המבקש, סברו שניים משופטי ההרכב, כי דרגת רשלנותו בנסיעה מצדיקה החמרה, אם לא בעונש המאסר אזי בתקופת הפסילה, וזאת חרף עברו התעבורתי הנקי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה משיג בא כוח המבקש הן על הרשעת מרשו והן על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, לא ניתן לקבוע כי המבקש עבר את הרמזור באור אדום, מאחר שאף אחד מן המעורבים בתאונה לא ראה את אורות הרמזורים ברגע התאונה. עוד לדבריו, קביעותיו של בית המשפט לתעבורה לגבי תנאי הראות ומהירות נסיעתו של המבקש מבוססות על הערכות ועדויות סובייקטיביות ועל כן לא ניתן להסתמך עליהן. כמו כן, הממצאים לגבי טווח הראיה במקום התאונה, סותרים לשיטתו את עובדות כתב האישום. לבסוף, מלין הוא כנגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור. לחלופין סבור בא כוח המבקש, כי עברו התעבורתי הנקי של מרשו, תרומתו לחברה ונסיבות אישיות אחרות, לא באו לכדי ביטוי ראוי בגזר הדין, וכי אינטרס שיקומו נזנח. נוכח זאת, הוא מבקש להמיר את עונש המאסר בפועל בעונש שירוצה בעבודות שירות ולהקטין את תקופת פסילת רישיון הנהיגה. כמו כן, כדי לאפשר למבקש להתפרנס בעתיד, מתבקש בית המשפט לסייג את הפסילה כך, שהמבקש יוכל לנהוג ברכב משטרתי או בטרקטור.

באת כוח המשיבה טענה מנגד, כי הבקשה מופנית כנגד ממצאי עובדה ומהימנות ובשל כך איננה מקימה עילה להתערב במסקנות הערכאה הדיונית וערכאת הערעור. לדבריה, קביעת מהירות נסיעתו של המבקש מבוססת היטב בחומר הראיות. ממצאי בוחן התנועה יחד עם עדותם של מיכל, אביבה וכן של נהג אותו עקף המבקש בדרכו לצומת גבים, אינם מותירים ספק, כי מהירות הנסיעה לא תאמה את תנאי הדרך והראות באותה עת. עוד לטענתה, ממצאי בית המשפט לתעבורה לענין טווח הראיה אינם סותרים את עובדות כתב האישום ומכל מקום, בסמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם גם על סמך עובדות שלא הועלו מתחילה בכתב האישום. היא מציינת בנוסף, כי הראיה החדשה שהגשתה נדחתה בבית המשפט המחוזי, נוגעת לשאלת עצירתו של מורן ברמזור לפני הכניסה לצומת. בית המשפט לתעבורה קבע במפורש, כי לשאלה זו אין השפעה על אחריותו של המבקש לתאונה ולפיכך לא היה מקום לקבלת הראיה בערכאת הערעור. באשר לסוגיית העונש, סבורה באת כוח המשיבה, כי אין הוא חורג מרמת הענישה הנוהגת במקרים מסוג זה, גם לאחר ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענות בא כוח המבקש מופנות כנגד ממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט לתעבורה וכנגד שיקול דעתן של שתי הערכאות הראשונות בגזירת העונש. הן נוגעות אך ורק לנסיבות המקרה שבפנינו וככאלה, אינן מקימות עילה לדיון בתיק בגלגול שלישי.

מעבר לנדרש אציין, כי אינני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם לגופו של ענין. טענתו התמוהה של בא כוח המבקש, לפיה אף לא אחד מן העדים ראה את מופע הרמזורים בצומת בעת התאונה, איננה מעלה או מורידה לענייננו, באשר הרגע הקובע לקביעת אחריותו של המבקש הינו הכניסה לצומת ולא התנגשות הרכבים. רשלנותו של המבקש לא התבטאה בעצם קרות התאונה, כי אם באופן נהיגתו עובר לה, בעיקר בעובדת כניסתו לצומת באור אדום. בא כוח המבקש איננו משיג על ממצאי המהימנות שהביאו לקביעה זו וגם בטענותיו לגבי הראיה החדשה, אין כדי לסטות ממנה. בענין זה, ציין בית המשפט לתעבורה במפורש: "אף אם הייתי מוצא לקבוע כי [מורן] לא עמד ברמזור טרם פנייתו שמאלה... הרי שמחומר הראיות, העדויות שבאו בפני, כל המפורט לעיל ודבריו האמינים עלי כי הוא עבר באור ירוק, גם באלה היה די, כדי להכריע במחלוקת ולקבוע כי [המבקש] היה זה שעבר באור אדום" (ראו פסקה 138 לפסק הדין). על כן, גם לו נתקבלה הראיה בבית המשפט המחוזי, הכרעת הדין היתה נותרת על כנה.

בדומה, לא מצאתי לנכון לשנות מקביעות הערכאה הדיונית לגבי הממצאים האחרים שנקבעו על ידה – תנאי הראות בצומת גבים במועד התאונה ומהירות נסיעתו של המבקש. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ונוכח מכלול העדויות, דו"ח בוחן התנועה וחומרי החקירה הנוספים אינני סבור, כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

באשר לטענות על חומרת העונש, בידוע שטענות אלה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). אם קיימת במקרה זה חריגה מרף הענישה המקובל בעבירות גרם מוות ברשלנות, הרי שזו חריגה לקולא. חציית צומת בכביש בינעירוני ברמזור אדום, בנסיעה מהירה המתעלמת מתנאי הראות הלקויים, מציבה את רשלנותו של המבקש בדרגה גבוהה ביותר. אין להתעלם בשקלול הנסיבות גם מן התוצאה האיומה של התאונה – מוות מיותר של אישה צעירה בדמי ימיה, בת יחידה ואם לארבעה. דווקא בשל היות המבקש קצין במשטרת ישראל, האמון על אכיפת החוק ושמירה על בטחון הציבור, היה עליו להיזהר שבעתיים בשבתו מאחורי הגה. לאינטרס שיקומו, ניתן משקל רב בגזירת העונש. לולי עבר תעבורתי נקי, תרומה רבת שנים לחברה והנסיבות המקלות האחרות, אותן לקחו בחשבון בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי, ראוי היה להגדיל באופן משמעותי לא רק את תקופת פסילת הרישיון של המבקש, כי אם גם את עונש המאסר בפועל שהושת עליו. נוכח זאת, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם ברכיבי העונש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 1.12.2009, בשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.