רע"פ 2394/15 ניסים כהן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים: מ' פינקלשטיין (סג"נ), ד"ר ש' בורנשטיין , מ' ברק ) מתאריך 08.03.2015 ב-ע"פ 46421-12-14, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה מרכז (כב' השופטת ל' שלזינגר שמאי ) מתאריך 11.11.2014 ב-ת"ד 10-12-12.

לצד הבקשה הנ"ל הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

להלן יובאו, בקצרה, הנתונים הרלבנטיים להכרעה בעניין.

הרקע לבקשה והשתלשלות ההליכים

2.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור (עבירה לפי תקנה 64(ה) ל תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ) ושל גרימת מוות בנהיגה רשלנית (עבירה לפי סעיף 64 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] ).

3.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן – בתאריך 02.09.2012 המבקש

נהג ברכב מסוג מונית מרצדס בכביש 44 מכיוון רמלה לכיוון תל אביב, כאשר בהגיעו לצומת ניר צבי (להלן: הצומת ) הוא החל לפנות שמאלה, בזמן שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. באותה שעה נהג על אותו הכביש עוזיאל שמחי (להלן – עוזיאל ) ברכב פרטי מסוג רנו, מכיוון תל אביב לכיוון רמלה, כאשר במושב הקדמי לצידו ישב אביו חיים שמחי ז"ל (להלן: המנוח ). עוזיאל הגיע לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור ירוק, והוא החל בחציית הצומת. במהלך חציית הצומת פגעה חזית רכבו של עוזיאל בדופן הימני של רכבו של המבקש, שטרם השלים את פנייתו שמאלה, כמתואר לעיל (להלן: התאונה ).

4.

כתוצאה מהתאונה המנוח נפגע ופונה באמבולנס לבית החולים, כשהוא סובל משברים רבים. בהמשך חלה התדרדרות במצבו של המנוח והוא הורדם והונשם, הועבר למחלקה לטיפול נמרץ, ושם, לאחר ניסיונות החייאה, שלא צלחו – נקבע מותו בתאריך 04.09.2012, יומיים לאחר התאונה.

5.

המבקש הודה באחריותו לקרות התאונה, אך כפר בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה למות המנוח. המבקש טען כי לא הוכח שהתאונה היא שגרמה למותו של המנוח, וכי יתכן שהמנוח מת מאחת מבין המחלות שמהן הוא סבל עובר לתאונה.

6.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו במסגרת כתב האישום המתוקן. בית המשפט הנכבד התייחס במסגרת הכרעת הדין לכך שלא בוצעה נתיחה של גופת המנוח לאחר המוות (וזאת בעקבות טעות שנפלה בבית החולים, שלא הודיע למשטרה על דבר פטירתו של המנוח, ועל כן הגופה שוחררה לקבורה, מבלי שבוצעה נתיחה כאמור). בית המשפט סבר כי על אף המחדל הנ"ל, די בראיות שהובאו מצד המשיבה, כדי להוביל למסקנה שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. בהקשר זה בית המשפט התבסס בעיקר על חוות דעתם של ד"ר גיפס ו-ד"ר קריספין, מהמכון לרפואה משפטית, אשר גרסו כי קיים קשר סיבתי כאמור, והעדיף אותה על פני האמור במכתב שהובא מטעם ההגנה, שנכתב על ידי ד"ר פורמן, אף היא מומחית ברפואה משפטית, שבו נכתב כי לאור מחלות הרקע שמהן סבל המנוח – לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. מכתבה של ד"ר פורמן לא נוסח כחוות דעת, והיא אף לא הובאה להעיד.

1.

בעקבות הרשעתו של המבקש – בית משפט השלום השית עליו את העונשים הבאים: 12 חודשי עונש מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שבמשך 3 שנים – המבקש לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה ו/או גרימת מוות ברשלנות ), 12 שנות פסילה מהחזקת רישיון וקנס כספי בסך של 5,000 ש"ח. כן נקבע כי המבקש ישלם פיצויים כספיים למשפחת המנוח בסך של 7,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. המבקש העלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד השגות ביחס לקביעתו של בית משפט השלום בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למות המנוח, וכן העלה טענות בנוגע לחומרת העונש. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור, על שני חלקיו, וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסרו בתאריך 26.04.2015.

מכאן הבקשות שלפני – האחת המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי והאחרת העותרת לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה במכלול.

טענות המבקש

3.

במסגרת בקשתו חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. המבקש סבור כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי מותו של המנוח נגרם בהכרח כתוצאה מהתאונה. בהקשר זה מפנה המבקש למכתבה של ד"ר פורמן, שצוין לעיל, וכן מדגיש את מחדל החקירה של אי-ביצוע נתיחה לאחר מוות לגופת המנוח. לשיטת המבקש, עניינו מעלה שאלה משפטית עקרונית בדבר יכולתו של בית המשפט לקבוע, ברמת וודאות מספקת, את קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למות המנוח, מבלי שבוצעה נתיחה לאחר המוות.

זאת ועוד, המבקש שב ומעלה גם טענות ביחס לחומרת העונש. המבקש סבור כי הערכאות קמא – לא העניקו משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, להמלצת שירות המבחן בעניינו ולעובדה כי הודה באחריותו לקרות התאונה באופן מיידי. כן טוען המבקש כי עונשו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנהוגה בנסיבות.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שהוגש מטעם המבקש, ובמסמכים נוספים כגון: חוות דעתם של ד"ר גיפס ו-ד"ר קריספין ובמכתבה של ד"ר פורמן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נימוקיי יובאו בקצרה להלן.

5.

על פי ההלכה הפסוקה – בית משפט זה יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במידה שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), או במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין (עיינו: רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

בקשתו של המבקש איננה עומדת באמות המידה האמורות, ומשכך – אינני רואה ליתן רשות ערעור בתיק שלפני.

6.

טענתו המרכזית של המבקש במסגרת הבקשה, וכן במסגרת ההליכים בפני הערכאות קמא הנכבדות, היא שבהיעדר נתיחה לאחר המוות, לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, כנדרש לפי דיני העונשין, את הקשר הסיבתי שבין האירוע (במקרה זה התאונה) לבין מות המנוח. לשיטתו מדובר בשאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם ל הלכת חניון חיפה . אין ביכולתי לקבל את טענתו של המבקש בעניין זה. אמנם קיימת חשיבות רבה לתוצאות נתיחה שלאחר המוות לשם קביעת הקשר הסיבתי בין האירוע, שלכאורה גרם למוות, לבין המוות, ואין להקל ראש ביחס למחדלה של המדינה כאשר אין היא מבצעת ניתוח שכזה בשל שגגה. ברם, לא מדובר בשאלה משפטית עקרונית הדורשת הכרעה, שכן בית משפט זה כבר אישר בעבר, במספר הזדמנויות, הרשעות בעבירות דומות, הגם שלא בוצעו באותם המקרים נתיחות לאחר המוות (ראו: ע"פ 9256/11 פידיניאן נ' מדינת ישראל (23.09.2014); רע"פ 4360/12 ג'בארין נ' מדינת ישראל (18.07.2012); רע"פ 5873/94 שומינוב נ' מדינת ישראל (06.12.1994)). מכאן שבמוקד הבקשה שלפני עומדת למעשה שאלה פרטנית, והיא: האם הוכח כאן מעבר לספק סביר באמצעות ראיות התביעה כי מעשיו של המבקש גרמו למותו של המנוח? מדובר בשאלה שאיננה חורגת איפוא מעניינו של המבקש, ואין היא מקימה לפיכך עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

7.

זאת ועוד – ראיות התביעה וההגנה במקרה דנן נבחנו כבר על ידי שתי הערכאות הנכבדות הקודמות, ושתיהן סברו כי הוכח מעבר לספק סביר כי התאונה היא שהובילה למותו של המנוח. מסקנה זו נתקבלה לאחר עיון בחוות דעתם של ד"ר גיפס ו-ד"ר קריספין, שמיעת עדותה של ד"ר גיפס על ידי בית משפט השלום הנכבד והשוואת דבריה לאמור במכתבה של ד"ר פורמן (שלא נוסח בפורמט של חוות דעת, כאמור, ומבלי שהיא זומנה להעיד). מדובר על כן בקביעה המבוססת על העדפת חוות דעת של מומחה אחד על פני זו של רעהו, וכן על התרשמות ישירה מעדותה של אותה מומחית שהעידה. בקביעות כגון דא – ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב, קל וחומר במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 6640/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 8-7 (13.10.2014); רע"פ 449/15 אבו קוידר נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (21.01.2015) (להלן: עניין אבו קוידר )).

8.

לא מצאתי גם כי יש בטענתו של המבקש ביחס לחומרת הענישה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. קראתי את גזר דינו של בית משפט השלום, וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתרשמתי ששתי הערכאות הנכבדות התייחסו למירב השיקולים שאותם המבקש העלה במסגרת הבקשה שלפני, ונתנו להם את המשקל הראוי. מעבר לכך, נראה כי עונשו של המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה, בנסיבות כגון אלו, וזהו טעם נוסף שלא להעניק לו רשות ערעור על בסיס טענותיו הנוגעות לחומרת הענישה (ראו: רע"פ 6582/09 מנור נ' מדינת ישראל (01.11.2009); עניין אבו קוידר ).

9.

סיכומו של דבר – הבקשה נידחת . יחד עם זאת, מוכן אני לאפשר למבקש שבועיים נוספים לשם התארגנות לכניסה למאסר. המבקש יתייצב איפוא לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו – בתאריך 10.05.2015 עד לשעה 10:00, בבימ"ר הדרים, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות, או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377, או 08-9787336.