רע"פ 5587/17 סובחי עיסא נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים"

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בע"פ 64049-12-16 (כב' השופטת ת' נסים שי ), מיום 31.05.2017. בגדרו של פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דין מיום 20.11.2014, וכן על גזר דין מיום 24.11.2016, שניתנו על ידי בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת א' רבהון ), בתו"ב 1198-07-13.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבית שאן, אשר ייחס לו עבירות של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ); ושימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה.

3.

על פי עובדות כתב האישום, המבקש הוא הבעלים והמחזיק במקרקעין, גוש 17393, חלקות 14 ו-15 באדמות כפר כנא (להלן: המקרקעין ). בשנת 1998, ביצע המבקש עבודות בניה שלא כדין, ושלא על פי היתר כחוק במקרקעין. המדובר בעבודות בניה הכוללות בניית תוספת למבנה קיים בשטח של כ-230 מ"ר. בשל מעשים אלה, הורשע המבקש, ביום 21.01.2001, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין, הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א)-(ב), ו-208 לחוק התכנון והבניה (ת"פ 1810/00 בהעברה מת"פ 2164/99). בעקבות הרשעתו באותו תיק, נתן בית משפט השלום בעניינו של המבקש, בין היתר, צו הריסה למבנה נשוא כתב האישום.

4.

ביום 03.09.2004, הוגש לבית משפט השלום כתב אישום נוסף נגד המבקש, אשר ייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה. זאת, לאחר שהסתבר כי המבקש לא קיים את צו בית המשפט ולא הרס את תוספת הבניה, וזאת למרות שלא קיבל היתר בניה או היתר שימוש, כנדרש בחוק. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת"פ 20662/04). ביום 10.11.2005, גזר בית משפט השלום על המבקש, בין היתר, 6 חודשי מאסר על תנאי; התחייבות כספית; וקנס כספי בסך 3,000 ₪. עם זאת, דחה בית משפט השלום את מועד כניסתו של צו ההריסה לתוקף, ליום 10.07.2006.

יצוין, כי על גזר דין זה הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1488/05), שעניינו ברכיב אחר מתוך גזר הדין (מכולה ובורות סיד מבטון, שגם אותם נצטווה המבקש להרוס).

5.

ביום 21.02.2011, ערכה המשיבה ביקורת בנכס, אשר במסגרתה התברר כי המבקש טרם קיים את צו ההריסה וכי הוא ממשיך להשתמש במקרקעין לצורכי מגורים. לטענת המשיבה, המבקש הגיש בקשה להיתר (בקשה מספר 199908173), אולם היא נדחתה, בין היתר, בשל " סטייה ניכרת באחוזי בנייה וקווי בניין ". לפיכך, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו ההריסה ושימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר (להלן: כתב האישום השלישי ), שהוא נושא ההליך שלפנינו.

6.

ביום 20.11.2014, הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום השלישי. במועד שנקבע לצורך טיעונים לעונש, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לחזור בו מהודאתו בכתב האישום השלישי. בבקשתו, טען המבקש כי הוא נעדר השכלה משפטית; וכי הודאתו ניתנה בנסיבות שלא היו בשליטתו, ועקב לחץ בו היה שרוי; ומהעדר הבנה, בין היתר, של כתב האישום והשלכותיו. עוד טען המבקש, כי יש בידו ראיות להוכחת חפותו, נוכח העובדה כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין ואינו מחזיק בהם, ולפיכך יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו. לשיטתו של המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות לנהל משפט הוגן ולהוכיח את חפותו, ולפיכך, יש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ולנהל משפט הוכחות בפני בית המשפט. ביום 26.09.2014, דחה בית משפט השלום את בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו. בית משפט השלום קבע, כי טענות המבקש אינן נופלות בגדר הנימוקים המיוחדים בגינם יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודאתו. בית משפט השלום ציין, בהקשר זה, כי הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום ניתנה לפני כשנתיים, שעה שהיה מיוצג על ידי עורך דין; מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש נכח בדיון; כתב האישום הוקרא לו ותוכנו הוסבר לו; ורק לאחר זאת הודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום השלישי. אשר לטענת המבקש כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין, קבע בית משפט השלום, כי טענות המבקש בעניין זה עומדות בסתירה לאמור בכל כתבי האישום שהוגשו נגדו, בהם הודה והורשע, והם אינם מתיישבים עם גזרי הדין שניתנו במסגרתם. לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי " כל עניינה של בקשה זו להאריך ולסרבל את ההליכים בתיק זה, שהוגש עוד ביום 09.07.2013, ולדחות את הקץ ", וכאמור, דחה את בקשתו של המבקש.

7.

ביום 24.11.2016, נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום. בבואו לקבוע את מתחם הענישה, התייחס בית משפט השלום לחומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש, אשר פוגעות בשלטון החוק; לערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של המבקש, ובהם: פגיעה באמון הציבור בבתי משפט; ולמדיניות הענישה המחמירה בעבירות מסוג זה, המוגדרות בפסיקה כ" מכת מדינה ". בהמשך, עמד בית משפט השלום על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וביניהן, את היקף הבניה הבלתי חוקית; משך הזמן בו בוצעו העבירות; הזכויות שנפגעו כתוצאה ממעשיו הבלתי חוקיים של המבקש; והעובדה כי המבקש הפר במעשיו צווים שיפוטיים באופן מתמשך. לאור האמור, קבע בית משפט השלום, כי מתחם העונש ההולם יכלול קנס כספי שינוע בין 40,000 ₪ לבין 120,000 ₪; ומאסר על תנאי שינוע בין חודש לבין 8 חודשים.

לצורך קביעת עונשו של המבקש בגדרי מתחם הענישה, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה. בית משפט השלום ראה כשיקולים לקולה את העובדה כי המבקש הודה וחסך זמן שיפוטי יקר; את מצבו הכלכלי הקשה, כנטען על ידי המבקש; את היותו של המבקש כבן 77, שהוא אדם נורמטיבי, לפי הנטען; את היותו נעדר כל עבר פלילי; ואת טענת המבקש כי עשה ניסיונות להשגת האישורים הנדרשים אך הדבר לא עלה בידו, בין היתר, בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם של אחרים הקשורים במקרקעין. אשר לטענת המבקש, כי אין ביכולתו להשיג את ההיתר הנדרש, ציין בית משפט השלום, כי " בפני הנאשם [המבקש] עומדת קשת של הליכים אזרחיים ותכנוניים, שהיה באפשרותו לנקוט כדי להסדיר את המצב התכנוני. בין אם בהסכמת השותפים או ללא הסכמתם, ועמדו לרשותו שנים ארוכות לנקוט בהם ולפעול במרץ להסדיר את המצב התכנוני של הנכס אולם הוא נמנע מלעשות כן ושקט על שמריו ". לאור האמור, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע, למשך שנתיים; קנס כספי בסך 40,000 ₪ או 400 ימי מאסר תמורתו; והתחייבות כספית, על סך 10,000 ₪, להימנע מביצוע אחת מן העבירות בהן הורשע המבקש, או עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, למעט עבירת שימוש ללא היתר, וזאת במשך שנתיים.

8.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נסב הן על הרשעתו בדין והן על חומרת עונשו. בפסק דינו, מיום 31.05.2017, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש במלואו. אשר לבקשת המבקש כי יורשה לו לחזור בו מהודאתו, קבע בית משפט המחוזי, כי " אפילו ביסוד ההודאה מצויה טעות משפטית כלשהי (ולא מצאתי כי כך הם פני הדברים), אזי את טענת המערער [המבקש] כי הודה תחת לחץ ובאמצעות בא כוחו הקודם ללא שיקול דעת, יש לדחות ". בית משפט המחוזי ציין, בהקשר זה, כי עיון בפרוטוקול הדיון מעלה שהודאתו של המבקש ניתנה מדעת; וכי טענת המבקש לפיה " הדבר אינו כפי שנרשם ", נטענה ללא כל ביסוס ממשי. אשר לטענת המבקש, כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין, וכי לא הפר צו של בית משפט, הטעים בית המשפט המחוזי, כי הצו השיפוטי שניתן בעניינו של המבקש " אינו זר לו ". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי:

"בהתחשב בהליכים שננקטו בנוגע לבניה נשוא צו ההריסה, בצדק קבע בית משפט קמא כי אין לטענות המערער [המבקש] לפיהן הוא אינו הבעלים של המבנה והמחזיק בו מקום בהליך שלפניו, שעניינו אי קיום צו שיפוטי להריסתם של אלה. טענות אלה, ככל שהיה בהן ממש, היה על המערער [המבקש] להשמיע בהליך הראשון, שם לא ציין מי מהן ובחר דווקא להודות במעשים".

בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי טענתו של המבקש " עומדת בסתירה להודאתו ולמעשיו בהליכים הקודמים ומבקשת למעשה לאיין אותם, ולכך אין לשעות ". לבסוף, הבהיר בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו קביעתו של בית משפט השלום, לפיה מטרתה של הבקשה היא " להאריך ולסרבל את ההליכים בתיק ולדחות את הקץ ". לפיכך, מצא בית המשפט המחוזי כי בצדק נדחתה בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו.

אשר למידת העונש, ציין בית המשפט המחוזי, כי אין כל עילה להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, וכן הבהיר, כי " לא זו בלבד שפסיקתו של בית המשפט קמא לא החמירה עם המערער [המבקש] , אלא שאף הקלה עמו במידה רבה ".

על יסוד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, על שני חלקיו.

הבקשה לרשות ערעור

בבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי, משיג המבקש הן על הרשעתו בדין והן על חומרת העונש שהושת עליו. במסגרת הבקשה, חוזר המבקש על מרבית טענותיו, כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. בין היתר, טוען המבקש לקיומם של שיקולי צדק המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. לגישת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורו, ונמנע מלהורות על החזרת התיק בעניינו לבית משפט השלום, תוך ביטול הודאתו בעובדות כתב האישום. לטענת המבקש, הוא איננו רשום כבעלים או כבעל כל זיקה אחרת למקרקעין, בנסחי הרישום בלשכת המקרקעין, ולפיכך שגה בית משפט השלום משהרשיעו בנטען בכתב האישום. לשיטתו של המבקש, " כתוצאה מהגשת כתב האישום המייחס למבקש בעלות במקרקעין בהם איננו רשום כבעלים, נוצרת חוסר אחידות ונוצרת חוסר וודאות משפטית ביחס לפרשנות המונח 'בעלות' ויוחסה למבקש חבות בדיני נפשות בגין 'בעלות' במקרקעין שאין המבקש יכול לנהוג בהם כבעלים ".

אשר לגזר הדין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורו, ונמנע מלבטל את העונשים המחמירים אשר הוטלו עליו. לטענת המבקש, הקנס הכספי שהוטל בעניינו הינו חמור ביחס לנסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות; ואילו המאסר שהוטל על המבקש במידה שלא ישלם את הקנס, עולה על העונש המירבי הקבוע בצד העבירה, ואינו מבטא כל התחשבות במצבו הכלכלי הקשה. לשיטת המבקש, שגה בית משפט השלום משלא התייחס לכך כי " יכולתו הכלכלית של המבקש עלולה להוביל למאסר שלו מאחורי סורג ובריח, מבלי למצות תחילה ניסיונות גביית הקנס באמצעים פחות חמורים ". לטענת המבקש, נאשם בעבירה על חוק התכנון והבניה נדרש " לטפל בפקודת המאסר נגדו ללא אפשרות פריסה לכאורה, וללא תשלום החוב בדרכים מתונות יותר ", שעה שנאשמים בעבירות אחרות, רשאים להגיש בקשה לפריסת החוב למרכז לגביית קנסות, ולפיכך להימנע מריצוי עונש מאסר, חלף אי תשלום הקנס.

לאור האמור, גורס המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו לגופו, לבטל את הרשעתו ולהורות על החזרת התיק לבית משפט השלום לשמיעה מחדש, או לחילופין, להקל משמעותית בעונשו.

דיון והכרעה

9.

כידוע, רשות ערעור " בגלגול שלישי " תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש ( רע"פ 226/17 מסיקה נ' מדינת ישראל (6.3.2016); רע"פ 9171/16 כלבונה נ' מדינת ישראל (5.1.2017); רע"פ 10059/16 בדיר נ' מדינת ישראל (14.3.2017) ; רע"פ 5995/17 כהן נ' מדינת ישראל (5.9.2017)).

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, נחה דעתי כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות, ואוסיף כי אין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם למבקש. זאת ועוד, טענותיו של המבקש בדבר הבעלות במקרקעין (או היעדר הבעלות), מופנות כלפי ממצאים שבעובדה, שנקבעו על ידי בית משפט השלום, וכידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים מעין אלה, שקביעתם נעשית על ידי הערכאה הדיונית (רע"פ 8971/15 כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל (27.01.2016); ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (08.12.2017)). ביתר שאת אמורים הדברים, שעה שמדובר בערכאת ערעור " בגלגול שלישי " (רע"פ 157/16 פלוני נ' מדינת ישראל

(14.1.2016)

; רע"פ 117/16 מעווד נ' מדינת ישראל ( 11.1.2016)). די בטעמים אלה כדי לדחות את הבקשה.

לגופו של עניין, יצוין, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין, נושא כתב האישום השלישי, בהסתמך על הכתוב בלשכת רישום המקרקעין. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו את השתלשלות העניינים בהקשר זה, והבהיר כי סוגיית רישום הבעלות, והקשיים הכרוכים בכך, הייתה ידועה כבר במסגרת ההליך הראשון, וכי אין בדברי המבקש ביחס לרישום הבעלות, משום חידוש כלשהו. בית המשפט המחוזי הזכיר, כי במסגרת כתב האישום הראשון שהוגש נגד המבקש, נטען כי הלה הוא " בעל המקרקעין, המשתמש בפועל במקרקעין, מבצע העבודות, האחראי לעבודות ומי שהיה עליו להשיג היתר ", וכי המבקש, אשר היה מיוצג באותה העת, הודה בנטען בכתב האישום, ואף מסר כי הוא פועל להסדרת נושא רישום הבעלות בלשכת המקרקעין. עמדתו זו של המבקש, מוצאת את ביטויה גם בתגובתו לנטען בכתבי האישום השני והשלישי שהוגשו בעניינו של המבקש. גם בהליכים אלה, לא כפר המבקש בכך כי הוא הבעלים של המקרקעין, ולא התייחס לסוגיית רישום הבעלות אשר הועלתה במסגרת ההליך הראשון, אלא בחר להודות במעשים שיוחסו לו בכתבי האישום, במלואם. לפיכך, אין ניתן לקבל טענה זו של המבקש, הסותרת את דרך התנהלותו בהליכים קודמים שהתקיימו בעניינו. עוד יצוין, כי למרות שהמבקש כופר כיום בבעלותו במקרקעין, אין בפיו כל טענה לפיה הוא אינו המשתמש במקרקעין, או כי אינו האחראי לעבודות הבניה במקום, ולקבלת ההיתר. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי בדין הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השלישי.

אשר לטענותיו של המבקש בעניין חומרת העונש, בית משפט זה פסק, לא אחת, כי בקשת רשות ערעור הנסבה על גזר הדין לא תתקבל, ככלל, אלא אם מדובר במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית מרמת הענישה הנוהגת והמקובלת בעבירות דומות ( רע"פ 501/16

ראובן-פישמן נ' מדינת ישראל (24.1.2016); רע"פ 5423/14

קופרמן נ' מדינת ישראל

(29.9.2014)). ניכר כי אין זה המצב בענייננו, ודי בכך כדי לדחות גם את הבקשה לעניין חומרת העונש.

סבורני, כי העונש אשר הושת על המבקש, על כלל רכיביו, הולם את אופי העבירות שביצע, ואת נסיבות ביצוען. המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות על חוקי התכנון והבניה, שהובילו לצו שניתן על ידי בית המשפט להריסת המבנה. המבקש בחר במשך שנים, מסיבותיו הוא, שלא לקיים את צו ההריסה השיפוטי, וזאת ללא כל עילה או הסבר המניח את הדעת. אין להקל ראש בהתנהלות חמורה זו, ובית המשפט מצווה לנהוג בגישה מחמירה, במקרים כגון דא (ראו: רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.05.2005)).

בענייננו, ביצע המבקש עבודות בניה, עוד בשנת 1998, ללא היתר כדין, בהיקף נרחב של כ-230 מ"ר, ואף שבית משפט השלום הוציא מלפניו צו המורה למבקש להרוס את המבנה הבלתי חוקי עד ליום 10.07.2006, הוא לא עשה כן, עד לעצם היום הזה. הלכה למעשה, המבקש לא קיים צו שיפוטי שהוצא בעניינו, במשך 16 שנים תמימות, וזאת גם שעה שעונש מאסר מותנה ריחף מעל לראשו. בית משפט זה נדרש, לא אחת, לתופעת הבניה הבלתי חוקית בישראל, ואף הגדירה כ" מכת מדינה ", שאינה רק חותרת תחת עקרונות התכנון והבניה, אלא שיש גם לראותה כפגיעה בצווי בתי המשפט וזלזול בשלטון החוק (ראו: רע"פ 5545/11 יאסין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל (02.08.2011)).

ככלל, נקיטת גישה סלחנית ביחס לעבירות מעין אלה, יש בה כדי להעביר מסר שלילי, לפיו זלזול והפרה חוזרת ונשנית של צווים שיפוטיים, יזכו לענישה מקלה. בסופו של יום, הנני סבור כי העונש שנקבע בעניינו של המבקש, הממוקם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו, מבטא, בנסיבות העניין, איזון ראוי בין כלל השיקולים לקולה ולחומרה, ולא מצאתי כי יש בסיס להתערבותו של בית משפט זה ב" גלגול שלישי ".

10.

סוף דבר, הבקשה לרשות הערעור נדחית בזאת.