רע"פ 2197/13 סלימאן נימר גמאל נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' אליקים , בע"פ 13617-12-12 ובע"פ 13645-12-12, שנידונו במאוחד, ביום 25.2.2013. במסגרת פסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקשים על גזר דינו של בית-משפט השלום בעכו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט מ' אלטר – סג"נ, בתו"ב 22103-04-11, מיום 8.11.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר ניתן, כאמור, ביום 25.2.2013. ביום 21.3.2013, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.

מעובדות כתב האישום המתוקן, אשר הוגש נגד המבקשים, עולה, כי ביום 22.2.06, ניתן גזר דין על-ידי בית משפט השלום בעכו, בת"פ 70561/01, במסגרתו ציווה בית המשפט על המבקשים להרוס, עד ליום 30.6.2007, את המבנים הבאים, אשר נמצאים על מגרש 1, חלקה 45, גוש 18886, בירכא, ואשר נבנו, ללא היתר: תוספת עם גג רעפים, בשטח של 36 מטרים רבועים ; קומת מרתף בשטח של 121 מטרים רבועים ; תוספת לקומת המרתף בשטח של 151 מטרים רבועים . עוד עולה מכתב האישום, כי מיום מתן גזר הדין ועד ליום 1.9.2010, הוא יום הגשת כתב האישום בענייננו, לא הרסו המבקשים את המבנים הנזכרים לעיל, ואף לא הסדירו היתרי בניה עבורם. בעשותם כן, הפרו המבקשים את צו בית המשפט, ולפיכך הואשמו המבקשים בעבירה של אי-קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

3.

ביום 29.5.2012, הרשיע בית משפט השלום בעכו את המבקשים, על-פי הודאתם, בעבירה אשר יוחסה להם בכתב האישום. ביום 8.11.2012, השית בית משפט השלום, על כל אחד מהמבקשים את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 45 ימים; קנס בסך 7,500 ₪, או 37 ימי מאסר תמורתו; מאסר על-תנאי של 3 חודשים, למשך 3 שנים; התחייבות כספית בסך 10,000 ₪, להימנע מלעבור כל עבירה על חוק התכנון והבניה, או 50 ימי מאסר תמורתה.

4.

המבקשים ערערו על גזר דינו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 25.2.2013, התקיים דיון בערעורם של המבקשים, בתומו פסק בית המשפט המחוזי, כי אין להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, ודחה את ערעור המבקשים.

הבקשה

5.

ביום 21.3.2013, הגישו המבקשים, באמצעות באי כוחם, את בקשת רשות הערעור, המונחת לפניי. בגוף הבקשה נטען, כי יש לקבלה, עקב חומרתו החריגה של העונש אשר נפסק בעניינם. בהקשר זה, נטען כי הטלת עונש מאסר בפועל, במקרה דנן, מהווה " ענישה חמורה ובלתי מידתית ". טיעון זה, מושתת על שני אדנים: ראשית, התייחסו המבקשים לרמת הענישה שנקבעה באותה פרשה, במסגרתה הוטל עונש מאסר לריצוי בפועל על מעורבים אחרים בביצוע עבירות של בנייה ללא היתר, פרשה שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסיקתו. נטען, כי יש לאבחן פרשה זו, מהמקרה הנוגע לעניינם של המבקשים, בו הנסיבות מקלות לאין ערוך. שנית, הובאו מספר מקרים, בהם נמנעו בתי המשפט מלהטיל עונשי מאסר על נאשמים שהורשעו בעבירה דומה. על בסיסה של סקירת פסיקה זו, נטען על-ידי המבקשים כי עונש המאסר שהוטל עליהם, חורג מעקרון אחידות הענישה.

דיון והכרעה

6.

למקרא האמור בבקשת רשות ערעור, נחה דעתי, כי עניינם של המבקשים, אינו מקים עילה למתן רשות ערעור.

כלל נקוט הוא, בשיטת משפטנו, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי ", שמורה אך ורק לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, חריגים ביותר, אשר מתגלה בהם אי-צדק ניכר או חשש ממשי מפני עיוות דין (ראו: רע"פ 2129/13 רחמים נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 1973/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.13); רע"פ 1522/13 סובחי נ' מדינת ישראל

(11.3.2013)).

במקרה דנן, עסקינן בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש בלבד. לגבי עניין זה, כבר נפסק, פעמים רבות, כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מהווה, ככלל, טעם מספיק, למתן רשות ערעור " בגלגול שלישי ", זולת במקרים יוצאי דופן, בהם קיימת סטייה קיצונית ממדיניות הענישה, בעבירות דומות (ראו: רע"פ 2063/13 שטרול נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 1901/13

אופיר נ' מדינת ישראל (7.4.2013) ; רע"פ אבו גנאם נ' מדינת ישראל (17.12.2012)).

7.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנידון דידן, לא מתקיים מי מהתנאים, המפורטים לעיל, לקבלת בקשה לדיון משפטי נוסף, לפני בית משפט זה. כאמור, הטעם הראשון לבקשה, הינו כי הפרשה עליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסיקתו, נבדלת בצורה מהותית מהעניין בו עסקינן. בסיכומו של טיעון זה, נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משהסתמך על הפרשה כטעם לפסיקתו, " שכן הלכה היא שבעבירה ראשונה לפי סעיף 210 [לחוק התכנון והבניה- א.ש.] לא יושת על נאשמים עונש מאסר בפועל, אלא במקרים חמורים בלבד ובהתקיימותן של נסיבות מחמירות ". זאת אין בידי לקבל. נכון הוא, כי על-פי-רוב, לא מושתים עונשי מאסר בפועל בגין הרשעה ראשונה בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. ברם, לא זו בלבד שאין עניין זה בגדר הלכה פסוקה, אלא שבפרשה אשר נדונה לפני בית משפט זה, אף נקבע אחרת.

בהקשר זה,

אבקש להביא מדברי השופט א' רובינשטיין, אשר דן בפרשה זו, וכך אמר:

"בתגובה לתגובת המדינה, נטען בהרחבה באשר למדיניות הענישה, שבעבירה ראשונה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה , אין נהוג להטיל מאסר בפועל. לדידי, וכמובן על כל מקרה להידון לגופו, אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם כשהמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות, מאז 1997" ( רע"פ 2809/05

טסה נ' מדינת ישראל , פסקה ה(4), ( 22.5.2005)).

באותה פרשה, חרף קיומן של נסיבות מקלות, אף נדחתה העתירה לביטול המאסר בפועל, והשופט רובינשטיין הבהיר כי,

"אמנם, נתתי אל לבי את הסרת המחדלים ואת התביעה האזרחית שהוגשה נגד המבקש, שהוצגו בהיתר כראיות נוספות, וכן נסיבות אישיות מצערות שתיאר, אך אין בכך כדי להוות עילה להתערבות" (שם, שם).

כאן, הוא המקום, לייחד מספר מילים לחומרת העבירה בה עסקינן, ולהשלכות היותה לחזון נפרץ, בארצנו. לנושא זה התייחסתי במקום אחר, באומרי:

"כאמור בית משפט זה נדרש, לא אחת, לתופעת הבניה הבלתי חוקית בישראל, ואף הגדירה כ'מכת מדינה', שאינה רק חותרת תחת עקרונות התכנון והבניה, אלא שיש לראותה כאחת התופעות הבולטות של פגיעה בצווי בתי המשפט וזלזול בשלטון החוק [...]" (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל

(2.1.2013) וההפניות שם, וראו גם: רע"פ 4357/01 יעקב סבן

נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו" , נו (3) 49 (2002); בג"ץ 5812/11 יצחק קלקודה

נ' רשות שדות התעופה (1.2.2012); רע"פ 5584/03 מאיר פינטו

נ' עיריית חיפה , נט (3) 577 (2004)).

אשר-על-כן, נראה כי אין לקבל טענה זו, ודינה להידחות.

הטעם השני לבקשה הוא, כי בנסיבות המקרה דנן, עונש מאסר בפועל איננו עונש מידתי. לצורך טיעון זה, הוצגו בבקשה לרשות הערעור מספר פרשות, בהן הורשעו נאשמים אחרים בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, מבלי שהושתו עליהם עונשי מאסר לריצוי בפועל. לפיכך, טוענים המבקשים לפגיעה בעקרון אחידות הענישה, ממנו, הם גוזרים, בין היתר, את חוסר המידתיות, הנטען, שבהטלת עונש מאסר בעניינם. אף טיעון זה לא אוכל לקבל. עקרון אחידות הענישה, הוא כלל, אשר נודעת לו חשיבות רבה (ע"פ

2274/12 אבו

מאדי נ' מדינת ישראל (27.2.2013); רע"פ 7064/12

פנדו נ' מדינת ישראל

(14.10.2012); רע"פ

4600/12

יאשייב נ' מדינת ישראל

(13.6.2012) ), ואולם כידוע הוא, כי כלל זה אינו חזות הכל, כפי שפסקתי בעניין אחר:

"עקרון אחידות הענישה, העומד בבסיס השגת המבקש על מידת עונשו, איננו השיקול היחיד המנחה את בתי המשפט בגזירת הדין. לעניין זה, כבר נפסק בבית משפט זה, כי: 'עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות ... אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחיד לנאשם בתיק אחר רק בשם עיקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו [...]'" (רע"פ 9454/12 טקאטה נ' מדינת ישראל

(7.1.2013) וההפניות שם (להלן: עניין טקאטה ), וראו גם: רע"פ 5326/12 תאאר סיאם נ' מדינת ישראל

(7.8.2012); ע"פ 3117/12 שמעון ארביב נ' מדינת ישראל

(6.9.2012); ע"פ 8668/11 פלוני

נ' מדינת ישראל (11.10.2012)).

וכן, בעניין טקאטה , הוספתי וציינתי, כי:

"גם אם ניתן היה למצוא גזרי דין מקלים יותר, בנסיבות הדומות לנסיבות התאונה, מושא בקשה זו, אין הדבר מעיד כי העונש אשר הושת על המבקש חורג באופן מהותי ממדיניות הענישה הראויה".

בעניין דנן, לא מצאתי כי יש בעונש המאסר שהוטל על המבקשים משום סטייה קיצונית ממדיניות הענישה, בעבירות דומות, ו לפיכך, גם דינה של טענה זו, להידחות.

8.

על-יסוד הטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינם של המבקשים במסגרת של הליך שיפוטי נוסף. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם ביום 5.5.2013, עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות או דרכון ועותק מהחלטה זו. על המבקשים לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.