רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בעכו, כתב אישום שתוקן פעמיים, המייחס לו "ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ובסטיה מתוכנית ושימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה, לפי סעיפים 145(א); 204(א), (ב) ו-(ג); 208; 218; 219; 224; 230, ואי קיום צו הפסקה שיפוטי בניגוד לסעיף 239 ו-240, לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965".

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 2.8.01 או בסמוך לכך, ביצע המבקש באעבלין עבודות בנייה כדלקמן: בניית בית מגורים מבניה קשיחה בשטח כולל של כ- 250 מ"ר, בניגוד לייעוד הקרקע שהוא חקלאי בלבד. עוד נטען, כי בניגוד לצו הפסקה מנהלי וצו הפסקה שיפוטי שנמסרו לו, המשיך המבקש בעבודות הבנייה ואף הוסיף קומת מגורים נוספת בשטח כולל של כ-300 מ"ר, וכי בכך הפר את הצווים, כן נטען בכתב האישום, כי המבקש עשה שימוש חורג במקרקעין וביצע את העבודות והשימוש ללא היתר.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בבית משפט השלום, (כב' השופט ז' סאלח) אשר, גזר עליו עונשים אלה: קנס בסך של 100,000 ש"ח או 1,000 ימי מאסר תמורתם; תשלום כפל אגרת בנייה בסך של 36,597 ש"ח, מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בה הורשע, וכן חייב את המבקש להרוס את הבית, אלא אם יקבל היתר כדין בתוך שנתיים מיום מתן גזר-הדין.

על קולת העונש שנגזר על המבקש ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובמסגרתו ביקשה להטיל על המבקש קנס בשיעור כפל שוויו של הבית. המבקש הגיש מצידו ערעור על חומרת העונש, בו טען, כי הקנס שהוטל עליו חורג בחומרתו מהמקובל והמוצדק.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' נאמן, ר' ג'רג'ורה ור' שפירא) דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המשיבה, באופן שבו הוכפל הקנס ל- 200,000 ש"ח או 1,000 ימי מאסר תמורתם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה טוען המבקש, כי יש מקום להקל בעונשו, בין היתר, לאור העובדה שפעל להענקת קורת גג לו ולאחיו, כי הבית שבנה הוא חלק משכונת מגורים קיימת, אשר נגד בעליהן של הבתים האחרים לא ננקטו הליכים משפטיים. עוד טוען המבקש, כי נעשים מאמצים למציאת פתרון תכנוני במקום. לפיכך מבקש הוא להפחית את הקנס כך שלא יעלה על 20,000 ש"ח, ולחלופין, להחזיר את הקנס המקורי שהוטל עליו בבית-משפט השלום על כנו, לבל ייאלץ להיכנס לכלא בהעדר אפשרות לשלם את הקנס.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה עילה למתן רשות לערער, אלא במקרים חריגים, שאין המקרה שלפנינו נמנה עליו. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי צדק בית-המשפט המחוזי בהחמירו בעונשו של המבקש, בהתחשב בשילוב העבירות ובהיקף הבניה הנרחב, תוך הפרת צווים האוסרים על ביצוע העבודות. לטענתה, במתן גזר-הדין פעל בית-המשפט המחוזי בהתאם למדיניות העונשית הנקוטה בעבירות מסוג זה. עוד טוענת היא, כי טענותיו של המבקש בדבר נסיבותיו האישיות ומצבו הקשה נטענו ונדחו על-ידי הערכאות הקודמות וכי לא הוכח שקיים פתרון תכנוני באופק. מכל מקום אין בכך, לדעתה, כדי להמעיט ממעשיו הפסולים של המבקש.

דין הבקשה להידחות.

כלל הוא, כי הרשות לערער ניתנת במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אף אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 10076/05 האשם אבו מועמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אלה.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. עבירות הבנייה בהן הורשע המבקש חמורות הן, ועל כך למעשה אין חולק. העובדה, כי הוא המשיך בעבודות בנייה נרחבות חרף קיומם של צו מנהלי וצו שיפוטי האוסרים על המשך ביצוע העבודות מוסיפה לחומרת העבירות. על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם). במצב דברים זה, סבורני, כי צדק בית-המשפט המחוזי בכך שהכפיל את הקנס שהושת על המבקש. אף ביתר טענותיו של המבקש אין כדי להצדיק התערבות בגובה הקנס שהושת עליו.

אשר-על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.