רע"פ 8701/08 מלכה וונש נ. פרקליטות מחוז ירושלים

המבקשים 1 ו-2 הועמדו לדין בבית משפט השלום ברמלה (עמ"ק 30393/07) בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-

1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ); עבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר במקרקעין בלא היתר כאמור, לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א)+(ג), 156 ו-208 לחוק התכנון והבניה; ועבירה של שימוש הטעון היתר במקרקעין, בלא היתר כאמור, לפי סעיפים 145(א)(3), 204(א)+(ג), 156, ו-208, לחוק התכנון והבניה יחד עם תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה ).

המבקשים 3 ו-4 הועמדו לדין בבית המשפט השלום ברמלה (עמ"ק 30748/07) בגין עבירה של שימוש הטעון היתר במקרקעין, בלא היתר כאמור, לפי סעיפים 145(א)(3), 204(א)+(ג), 156, 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה יחד עם תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה. המבקש 4 הינו מנהלה הפעיל של המבקשת 3, ובנם של המבקשים 1 ו-2.

על פי העולה מכתב האישום בעמ"ק 30397/07, ביום 27.3.2005 הורשעו המבקשים 1 ו-2, שהינם בעל ואישה, על ידי בית משפט השלום ברמלה, בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, בלא היתר כאמור (עמ"ק 70822/02 ועמ"ק 80659/04), בקרקע חקלאית בה הם בעלי הזכויות. במסגרת גזר הדין צוו להרוס את המבנים נשוא ההליך עד ליום 27.11.2005. בארבע ביקורות שנעשו בין יום 24.10.2006 ליום 26.4.2007 התגלה כי המבנים האמורים בשטח של 2730 מ"ר לא נהרסו והשימוש במבנים בשטח של 1767 מ"ר לא הופסק. בעת עריכת ביקורות אלו התגלה גם כי בקרקע נעשו עבודות הטעונות היתר בדמות תוספות בניה וכן שימוש מסחרי הטעון היתר במבנים אשר נוספו.

על פי העולה מכתב האישום בעמ"ק 30748/07, המבקשים 3 ו-4 הינם המשתמשים בפועל במבנים אשר נעשה בהם שימוש ללא היתר בקרקע שבבעלות המבקשים 1 ו-2.

ביום 11.11.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ז' ימיני ) את המבקשים במיוחס להם, וזאת על סמך הודאתם. ביום 3.2.2008 גזר בית משפט השלום את עונשם של המבקשים 1 ו-2. אשר לאישום הראשון והשלישי, בית משפט השלום הורה למבקשים 1 ו-2, ביחד ולחוד, להפסיק לאלתר את השימוש הדרוש היתר במקרקעין וגזר על כל אחד מהם 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעברו עבירה לפי חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו; קנס בסך 400,000 ש"ח, אשר ישולם ב-20 תשלומים, או 200 ימי מאסר תמורת כל תשלום; התחייבות בסך 250,000 ש"ח שלא יעברו עבירה לפי חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו. אשר לאישום השני, הורה בית משפט השלום על הריסת המבנים נשוא האישום וגזר על המבקשים 1 ו-2 שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים,

שלא יעברו עבירה לפי חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו; קנס בסך 67,300 ש"ח כל אחד, אשר ישולם ב-20 תשלומים, או 67 ימי מאסר תמורת כל תשלום. אשר לשיקולי הענישה, בית משפט השלום קבע כי המאבק בתופעת הבניה הלא חוקית מחייב ענישה מרתיעה, במיוחד במקרה זה בו ניתן למבקשים 1 ו-2 עונש קל יחסית בהרשעתם הקודמת. מנגד, בית משפט השלום שקל לקולא את הודאתם המיידית בעובדות כתב האישום, והחליט שלא לגזור עליהם מאסר בפועל לאור העובדה כי החלו לסגור את המבנים הלא חוקיים בשטחם.

במעמד זה גזר בית משפט השלום אף את עונשם של המבקשים 3 ו-4. בית משפט השלום גזר על המבקשת 3 קנס בסך 134,000 ש"ח ואילו על המבקש 4 גזר קנס בסך 67,000 ש"ח, אשר ישולם בעשרה תשלומים, או 67 ימי מאסר תמורת כל תשלום. בנוסף גזר על המבקש 4 שבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו. עוד אסר בית משפט השלום על המבקשים 3 ו-4 מלעשות כל שימוש הדרוש היתר ואשר לא ניתן לו היתר כאמור במקרקעין. בגזר דינו התייחס בית משפט השלום לכך כי במקרה זה ניתן לגזור על המבקשים 3 ו-4 קנס בגין כל יום שבו נמשכת העבירה בה הורשעו, כאמור בסעיף 61ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בית משפט השלום קבע כי במניין ימים אלו ניתן להתייחס לתקופה שבין יום 14.10.2007, הישיבה הראשונה במשפט, לבין יום 31.12.2007, מעט לפני שנטען לראשונה כי השימושים האסורים במקרקעין הופסקו. בנקודה זו ציין בית משפט השלום כי הקנס אשר ניתן היה לגזור על המבקשים 3 ו-4 חורג בהרבה מהקנס אשר גזר עליהם בפועל.

ביום 28.4.2008 נתן בית משפט השלום גזר דין משלים, בו קבע כי מגזר דינו מיום 3.2.2008 נשמטה באופן מקרי תקופת ההתחייבות אשר נגזרה על המבקשים 1 ו-2, ועל כן קבע כי תקופת ההתחייבות תעמוד על שנתיים.

המבקשים ערערו על גזר דינם לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"א 3545-03-08 ועפ"א 3547-03-08). בהסכמת המשיבה אוחד הדיון בשני הערעורים. ביום 8.9.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור באופן חלקי בכך שקבע כי תמורת כל תשלום מהקנס שלא ישולם במועדו, ירצה כל מבקש 30 ימים במאסר, תחת תקופות המאסר השונות שקבע בית המשפט השלום. יתר רכיבי גזר הדין הותרו בעינם. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענות המבקשים לעניין חישוב מניין ימי התמשכות העבירות, וכמו כן לא קיבל את השגותיהם על גובה הקנס, וציין שזה עומד ביחס להכנסותיהם אשר נצברו לאורך השנים כתוצאה מהפרת חוקי התכנון והבניה.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, אשר בגדרה טוענים המבקשים מספר טענות. באשר למבקשים 1 ו-2, אלו טוענים כי שגו הערכאות הקודמות משהרשיעום גם בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה בנוסף לעבירה על פי סעיף 204(ג) לחוק הנ"ל, שהרי סעיף אחרון זה מהווה עבירה ספציפית לשימוש אסור בקרקע חקלאית. כיוון שעונש המאסר הקבוע לצד סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה הינו שנה, מכאן שהקנס המירבי אותו ניתן היה להטיל עליהם בגין עבירה זו הינו 26,100 ש"ח ולא 67,300 ש"ח כפי שנגזר עליהם בגין אישום זה. טענה נוספת אותה מעלים המבקשים 1 ו-2 הינה כי בית משפט השלום שגה בחישובו את מניין הימים בו הופר הצו השיפוטי, שכן יש למנות את הימים החל מיום 24.10.2006, בו נערכה הביקורת הראשונה במקרקעין, ולא החל מהיום בו נקבע כי יש לפנות את המקרקעין על פי צו בית המשפט. כמו כן, לדידם, יש לסיים את מניין הימים ביום הגשת כתב האישום בפועל, ולא למנות את ההפרה עד ליום מתן גזר הדין. מכאן שמספר הימים בו הופר הצו עומד על 210 ימים, ואף פחות מכך שכן חלק מהמבנים עמדו שוממים בתקופה זו. שלישית טוענים הם כי שגה בית משפט השלום משקבע את תקופת התחייבותם על שנתיים בגזר דין משלים. לטענתם, משלא נקבעה התקופה האמורה בעת מתן גזר דינם, לא ניתן לראות בכך השמטה מקרית. פועל יוצא מכך הוא כי תקופת ההתחייבות תעמוד על יום אחד, שכן בהתקיים ספק פרשני בפלילים באשר לאורך תקופת ההתחייבות, יש לפרשה לטובת הנאשם. לבסוף, המבקשים 1 ו-2 גורסים כי גזר דינם חורג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל לעבירות אותן ביצעו, ובמיוחד לאור פינוי המקרקעין נשוא ההליך בטרם נשמעו הטיעונים לעונש והיותם בעל ואישה החולקים משאבים משותפים מוגבלים, וחוסר יכולתם לעמוד בגובה הקנס שהוטל עליהם בשל נסיבותיהם האישיות.

אשר למבקשים 3 ו-4, אלו טוענים – כפי שטוענים המבקשים 1 ו-2 – כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, וגובה הקנס שהוטל עליהם חורג מהמקסימום שניתן להטיל לפי סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה. טענתם השנייה היא כי לא ניתן להטיל עליהם קנס בגין כל יום אשר לא פסקה בו העבירה, כיוון שלא הורשעו בעבר בביצוע אותה עבירה או הואשמו גם בהפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון ובניה. במקרה זה, המבקשים 3 ו-4 טוענים כי מרגע שהורשעו החלו בפינוי המקרקעין כך שפונו כליל בטרם נגזר דינם, ולא ניתן להטיל עליהם קנס בגין כל יום אשר לא פסקה בו העבירה, נוסף על הקנס בגין עצם ביצוע העבירה. לבסוף ציינו את נסיבותיהם הכלכליות, קרי כי המבקש 4 הינו הבעלים של המבקשת 3 אשר מצויה בקשיים כלכליים, והעובדה כי משפסקו השימושים האסורים במקרקעין, אין להם הכנסות מהם יוכלו לשלם את הקנס שהוטל עליהם.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות לגופן, המשיבה גורסת כי בהתחשב במספר המבנים שנבנו ונעשה בהם שימוש ללא היתר על ידי המבקשים, ניתן היה לגזור עליהם קנסות בסכומים גבוהים הרבה יותר מאלו אשר נגזרו עליהם בפועל, וזאת אף אם יתקבלו טענות המבקשים 1 ו-2 לעניין הטעות שנפלה במניין ימי הפרת הצו השיפוטי על ידי בית משפט השלום. משום כך, גם אין לדעתה מקום להתייחס לטענות המבקשים לעניין ביטול הרשעתם לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, זאת כאשר עמדת המשיבה בעניין הרשעתם בסעיף זה הובהרה להם עוד בטרם נגזר עונשם, ואף על פי כן לא חזרו בהם מהודאתם בעובדות כתב האישום. אשר למבקשים 3 ו-4, המשיבה טוענת כי ניתן להטיל קנס יומי בגין כל יום בו נמשכת עבירת השימוש ללא היתר לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, החל מיום בו נמסרה הודעה לנאשם מאת הוועדה המקומית על ביצוע העבירה. לבסוף טוענת המשיבה כי העונש אשר נגזר על המבקשים הולם את חומרת מעשיהם ואינו חורג מהמקובל.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה בהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מקובלת עלי עמדת המשיבה כי כתב האישום שהוגש נגד המבקשים 1 ו-2 מכיל שלושה אישומים בלבד, אלא שבאישום השני מפורטת בניה ללא היתר ב-14 מבנים שונים, ובאישום השלישי מפורט באופן מדויק שימוש ללא היתר במקרקעין ב-42 מבנים שונים. בית משפט זה כבר עמד על כך בעבר, כי ניתן לחשב את גובה הקנס בגין עבירה על חוקי התכנון והבניה לפי מספר המבנים אשר נבנו או נעשה בהם שימוש ללא היתר, כמפורט בכתב האישום, ולא כמספר האישומים המופיעים בו (ראו רע"פ 913/09 דידי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים (לא פורסם, 3.2.2009); ראו רע"פ 9354/07 טוניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.2008); מ"ח 8827/06 מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2007); רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005)). מכאן, שאף אם יתקבלו טיעוני המבקשים כי לא היה מקום להרשיעם לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, הרי שהקנס שהוטל עליהם אינו חורג מגובה הקנס שניתן היה להטיל עליהם לו הורשעו לפי סעיף 204(ג) בלבד לאותו החוק, דהיינו סך של 26,100 ש"ח בגין כל שימוש שנעשה ללא היתר במקרקעין. ודוק, יש לציין כי המבקשים הודו במיוחס להם בכתבי האישום ובכלל סעיפי העבירות אותן עברו, הכוללים בין היתר את סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. על אותו משקל, אף אם נקבל את טענות המבקשים 1 ו-2 בדבר חישוב מניין ימי הפרת הצו השיפוטי, הרי שסכום הקנס שהוטל עליהם אינו חורג מסכום זה.

אשר למבקשים 3 ו-4, סעיף 204 קבוע במפורש כי ניתן להטיל קנס יומי בגין ביצוע עבירה על פי הסעיף, בגין כל יום שהעבירה נמשכת – החל מיום בו נמסרה הודעה לנאשם מאת הוועדה המקומית על ביצוע העבירה – וזאת במנותק מהרשעות קודמות לפי חוק התכנון והבניה. כפי שטוענת בצדק המשיבה, במקרה זה ניתן היה להטיל על המבקשים 3 ו-4 קנס יומי בגין השימוש שנעשה ללא היתר החל מהביקורת הראשונה שנערכה במקרקעין ביום 24.10.2006, ועד ליום הגשת כתב האישום ביום 11.9.2007. מכאן שהקנס שהוטל עליהם נמוך בהרבה מגובה הקנס המקסימאלי שניתן היה להטיל עליהם בגין השימוש ללא היתר שנעשה במבנים שונים במקרקעין, הן על ביצוע העבירה, והן על התמשכותה לאורך ימים.

אשר לקביעת תקופת התחייבותם הכספית של המבקשים 1 ו-2 בהחלטה מיום 28.4.2008, לא מצאתי פגם בהחלטה זו, משזימן בית המשפט ברמלה את הצדדים לדיון בעניין זה כבר ביום 6.2.2008, והיות ומדובר במצב בו לא נקצבה תקופת ההתחייבות כלל – אותה ודאי התכוון בית משפט השלום לקצוב בעת מתן גזר דינו –

ועל כן מדובר בהשמטה מקרית כלשון סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לבסוף אציין כי לא מצאתי כי גזר דינם של המבקשים אינו מוצדק לאור נסיבות המקרה ונסיבותיהם האישיות של המבקשים עצמם, וחורג לחומרא מרף הענישה המקובל. לאור התרחבות תופעת הבנייה הלא חוקית ברחבי ישראל, בית משפט זה עמד על כך כי יש להחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. במקום אחר ציינתי כי:

"על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו" (רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2006)).

במקרה זה, לא ניתן לפתור בנקל את המבקשים ממעשיהם, אלא יש לגזור עליהם קנסות בסכום משמעותי, לאור השימוש המסחרי רחב ההיקף שעשו בשטח המיועד לחקלאות למען רווח כלכלי, וזאת ללא ההיתרים המתאימים. הדבר חל ביתר שאת לגבי המבקשים 1 ו-2 אשר חויבו בעבר לחדול ממעשיהם בצו שיפוטי, אך בחרו להתעלם ממנו ולהמשיך בשלהם.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.