מ"ח 8827/06 שמעון מלול נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב יפו כתב-אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק; ומשיכת שיקים ללא כיסוי, עבירה לפי סעיף 432(א) לחוק. על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן בשלישית, בין החודשים מרץ-אפריל 1996, ביצע המבקש מעשי מרמה והונאה כלפי בתי עסק שונים, לפי המפורט בטבלה המצורפת לכתב האישום. על-פי הנטען, המבקש רכש באמצעות שיקים דחויים שלא נפרעו סחורות מבתי עסק, ולאחר קבלת הסחורות מכר אותן ונעלם. בדרך זו קיבל המבקש במרמה, על-פי הנטען, סחורות מבתי עסק שונים מבלי ששילם תמורתן, בשווי כולל של למעלה משני מיליון שקלים.

2.

ביום 24.12.03 הורשע המבקש, על-פי הודאתו, בכל המיוחס לו. בעקבות הרשעתו גזר עליו בית משפט השלום (השופט ג' נויטל ) עונש של 9 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 150,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי למתלוננים בגובה שני שלישים מסכומי השיקים, כמפורט בטבלה שצורפה לכתב האישום המתוקן, ואשר סכומם מגיע כדי 1,500,000 ₪.

3.

על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו הגישו הן המבקש והן המדינה ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. בערעורו, טען המבקש כי נוכח נסיבותיו האישיות הקשות, ובשים לב לשיהוי הניכר בהגשתו של כתב האישום, יש לבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו או לחלופין לקצרו כך שיוכל לרצותו בעבודות שירות. המבקש לא טען כל טענה לעניין גובה הפיצויים שנפסק נגדו. המדינה טענה בערעורה כי העונשים שהוטלו על המבקש מופרזים לקולה ביחס לחומרת המעשים, להיקפם, לעברו הפלילי של המבקש ולרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים. ביום 12.2.06 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר ) את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המדינה, כך שעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש הועמד על 36 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם, אולם בית המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו כי מאחר והפיצויים לפי סעיף 77 לחוק הינם סעד אזרחי במהותו, מן הראוי היה לחייב את המבקש לפצות את הקורבנות במלוא הנזק שנגרם להם, וכי רק משום שהמדינה לא טענה בעניין זה אינו מוצא לנכון להתערב בכך.

4.

נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ביום 16.2.06 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתו שב המבקש וטען כי עונש המאסר שנגזר עליו חמור יתר על המידה, ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת. בית המשפט העליון (השופט א' א' לוי ) דחה את בקשת רשות הערעור בציינו כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי אלא בנסיבות חריגות ביותר, וכי עניין זה אינו מגלה עילה לכך. בית המשפט אף הדגיש כי בדין ראה בית המשפט המחוזי להחמיר בעונשו של המבקש, נוכח חומרתן הרבה של העבירות שביצע, היקפן והנזק הרב שהיסבו.

5.

ביום 20.7.06, לאחר שהתברר למבקש כי סכום הקנס ששילם, בגובה 150,000 ₪, נזקף על חשבון הפיצוי למתלוננים כך שהקנס נותר בעינו, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי בה טען כי זקיפת הקנס על חשבון הפיצויים הינה נטולת סמכות ומשוללת חוקיות. ביום 8.8.06 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ז' המר ) את הבקשה וקבע כי היא מבוססת על טעות משפטית של המבקש, היות שסעיף 77(ג) לחוק קובע מפורשות כי סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצידו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי ערר המבקש לבית המשפט העליון. ביום 5.9.06 התקיים דיון בערר, ובעקבות הערותיו של בית המשפט הודיע בא-כוח המבקש כי הוא מושך את עררו, בכפוף לשמירת זכותו לטעון את טענותיו ולנקוט בבוא העת בהליכים שייראו לו.

6.

על רקע זה הגיש המבקש, ביום 26.10.06, בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו. את בקשתו סומך המבקש על סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), שעניינו חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. לטענתו, עיוות הדין שנגרם לו נובע מגובה הפיצוי שהוטל עליו, העולה על השיעור המקסימאלי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין. המבקש הדגיש כי בשים לב לכך שהורשע באישום אחד בלבד, שיעור הפיצוי שנגזר עליו כפוף לשיעור המקסימאלי הקבוע בסעיף 77 לחוק – היינו, 228,000 ₪. על כן, לטענתו, בקביעת פיצוי בסך 1,500,000 ₪ חרג בית משפט השלום מסמכותו. המבקש ציין כי על אף העובדה שהורשע בשלוש עבירות שונות, ניתן היה לחייבו בפיצוי רק בגין ביצוע עבירה אחת, שכן כל שלוש העבירות שבביצוען הורשע חופפות זו לזו, ופורטו במסגרת אישום אחד. לפיכך, טען המבקש כי יש לבטל את רכיב הפיצוי שנפסק נגדו בחוסר סמכות.

7.

ביום 22.1.07 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה, ובה ציינה כי היא מתנגדת לבקשה לקיום משפט חוזר. תחילה, ציינה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שאינה מגלה כל עילה למשפט חוזר, מאלה המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המשיבה אף הדגישה כי טענתו של המבקש לעניין גובה הפיצויים נטענה על-ידו לראשונה בבקשתו למשפט חוזר, ומבלי שנטענה על-ידו קודם לכן בכל ההליכים שננקטו על-ידו. לגופו של עניין טענה המשיבה כי לשון סעיף 77(א) לחוק העונשין ברורה, ועל-פיה אין כל חשיבות למספר האישומים בהם הורשע המבקש, אלא רק למספר העבירות שבביצוען הורשע. לעניין זה הוסיפה המשיבה כי אמנם בכתב האישום המתוקן בשלישית יוחסו למבקש עבירות של קשירת קשר לפשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומשיכת שיקים ללא כיסוי, מבלי שפורטו בצדה של כל הוראת חיקוק מספר העבירות המיוחסות למבקש, אולם הבהירה כי בחלק העובדתי של כתב האישום, שבו הודה המבקש, מצויה הפניה מפורשת לטבלה המציינת רשימה של 14 קורבנות שונים, שהונו על-ידי המבקש כתוצאה מעבירות נפרדות שביצע. על כן, עמדת המשיבה היא כי בחינת כתב האישום על כל חלקיו אינה מותירה מקום לספק כי למבקש יוחס מספר רב של עבירות, אשר בגין כל אחת מהן ניתן להטיל פיצוי בסך של עד 228,000 ₪.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ייאמר מיד, כי ההליך של משפט חוזר נועד למקרים חריגים, בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שלפניי, ואף המבקש עצמו אינו כופר באשמתו. טענתו היחידה נוגעת לחומרת העונש שהוטל עליו, ועל כן כלל אינה נכללת בגדר העילות לקיום משפט חוזר, הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט. המבקש סומך, אמנם, את בקשתו על סעיף 31(א)(4) לחוק, הקובע את עילת הסל בדבר "עיוות דין", אולם קריאת הסעיף מלמדת כי נועד למצבים בהם "נתעורר חשש של ממש כי ב הרשעה נגרם לנידון עיוות דין" (ההדגשה הוספה – ד. ב.). כאמור לעיל, המבקש כלל אינו כופר באשמה ואינו טוען כי נגרם לו עיוות דין בעצם הרשעתו. טענתו היחידה הינה כי שגה בית המשפט קמא בהטילו עליו פיצויים בסכום הגבוה מהתקרה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין. יתרה מכך, יש להדגיש כי טענה זו נטענת לראשונה רק כעת, בבקשתו לקיום משפט חוזר, לאחר שלא הועלתה על-ידו בכל ההליכים הקודמים שקוימו בעניינו. מדובר ב"טענה ערעורית" מובהקת, שהמקום להעלותה היה בשלב הערעור בפני בית המשפט המחוזי, ואף במסגרת הבקשה לרשות ערעור. אין זו בגדר טענה שהמשפט החוזר נועד לשוב וללבנהּ (ראו: מ"ח 3068/03 אבי גולן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(5), 905, בעמ' 911-912)). ההליך של משפט חוזר, אשר אחד מיסודותיו הינו ההכרה בעקרון סופיות הדיון, אינו ערעור נוסף וייעודו אינו לבוא במקומם של הליכי הערעור הרגילים. ויודגש, החלטה המאפשרת קיומו של משפט חוזר, אינה יכולה להישען אך על המסקנה כי בהליך המקורי נפלו פגמים, אלא דרוש לה גם חשש ממשי כי הללו היו כה חמורים, עד כי הורשע בדין אדם שלא חטא כלל (מ"ח 7661/04 רמי ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בנסיבות אלה, דינה של הבקשה – דחייה על הסף, מהטעם שאינה מגלה כל עילה לקיום משפט חוזר.

9.

למעלה מהדרוש, אתייחס בקצרה לטענתו של המבקש כי גובה הפיצויים שנגזר עליו נפסק בחוסר סמכות. תחילה ייאמר, כי טענת המבקש לפיה יש לחשב את תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין לפי מספר האישומים המפורטים בכתב האישום, הינה חסרת שחר. לשון הסעיף ברורה וקובעת במפורש כי:

" פיצוי

77.(א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו".

לשון החוק מתייחסת במפורש למספר העבירות בהן הורשע אדם, ואף מציינת בבירור כי הפיצוי בגין כל עבירה נועד לאפשר תשלום למי שניזוק על-ידי העבירות השונות. שנית, כאמור לעיל, אמנם מפורטות בכתב האישום שלוש הוראות חיקוק לפיהן הורשע המבקש. המדינה לא פרטה בצד כל אחת מהוראות החיקוק הללו כמה הפרות שלהן מיוחסות למבקש. עם זאת, החלק העובדתי של כתב האישום בו הודה המבקש, מפרט את דרך הפעולה העבריינית המיוחסת למבקש, ומפנה לטבלה שצורפה לכתב האישום ובה מופיעה רשימת קורבנותיו של המבקש, הסכומים, ופרטי העבירות שיוחסו לו. אין באופן ניסוח כתב האישום שהוגש נגד המבקש כדי להביא למסקנה כי הורשע רק בשלושה מעשי עבירה בודדים. גם אם היה מקום לנסחו כך שיפרט בגדרו, לצד כל הוראת חוק רלוונטית, את מספר העבירות שהתביעה ביקשה לייחס למבקש (ראו: הערתו של בית משפט זה בע"פ 7075/03 אסתר אלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), הרי יש לבחון את כתב האישום בחינה מהותית, ולקרוא את כתב האישום כחטיבה אחת, כשהדגש הוא על העובדות. כאמור, חלקו העובדתי של כתב האישום יש בו כדי להבהיר ולהאיר את החלק בו מפורטים סעיפי האישום (ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); פרשת אלון הנ"ל).

בע"פ 4289/91 מרי וקרול תנך נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נדון מקרה דומה, בו טענו המערערים כי בית המשפט חרג מתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין, שעה שייחס להם מספר עבירות בגין פרשה המהווה, לטענתם, עבירה אחת. בהתייחסו לטענה זו קבע בית המשפט כי מאחר ומדובר בשורה של נטילות שבוצעו במועדים שונים, ונוכח העובדה שסעיף 77 לחוק קובע סכום מירבי של פיצוי אותו ניתן להטיל בשל כל אחת מן העבירות שנאשם הורשע בה, אין מקום למסקנה כי הסכום שהוטל עולה על המקסימום המותר. בענייננו, בחינת כתב האישום בו הודה המבקש אינה מותירה ספק כי התביעה ביקשה מלכתחילה לייחס לו שורה ארוכה של עבירות מרמה ושל הוצאת שיקים ללא כיסוי. כך נלמד הן מתיאור האישום והן מהטבלה שצורפה לכתב האישום ואשר פורטו בה כל מעשי המרמה שיוחסו למבקש, סכומיהם וקורבנותיהם השונים. פירוט זה מלמד כי התביעה לא התייחסה למעשיו של המבקש ככאלה המכוננים מעשה עבירה יחיד, וכי למבקש ברור היה במה הואשם ובמה הודה. בנסיבות אלה, לא מצאתי גם לגופו של עניין כי נפל פגם כלשהו בסכום הפיצויים אשר נגזר על המבקש, ולא ראיתי כי נגרם לו עיוות דין.

אשר על כן, הנני סבורה כי אין כל צידוק להורות על משפט חוזר.

הבקשה נדחית.