מ"ח 7661/04 רמי ברהום נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.המבקש, רמי ברהום, הורשע בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 2784/99) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עדות שקר, בידוי ראיות והדחה בעדות.

על-פי עובדות כתב האישום, הוליך המבקש שולל אדם שרחש כלפיו אמון בלתי מסויג (להלן: "המתלונן"), וגרם לו להשקיע את מיטב כספו בעסקת נדל"ן, על אף שהמבקש ידע כי אין מאחוריה דבר. כחלק ממאמציו לגיוס הכסף הדרוש, מכר המתלונן את דירתו לאחר, אך משגילה כי היה קורבנה של תרמית, סרב לכבד את הסכם המכר. או-אז, משנתבע המתלונן על-ידי הקונה, נחלץ המבקש לסייע בהגנתו, ולצורך כך זייף מסמך הנחזה להיות כתב ביטול של עסקת המכר בידי הקונה, ואף הדיח שני אנשים להעיד, בשקר, כי נכחו במעמד חתימתו של הקונה על כתב ביטול זה.

בית-משפט השלום גזר למבקש 30 חודשי מאסר, שנת מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 350,000 ש"ח.

2.על פסק-דינה של הערכאה הראשונה ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, אך בהודעת הערעור, אותה הגיש בעצמו, הוא לא פרט את הנמקתו, והודיע כי יעשה זאת במועד קרוב. בהמשך, שכר המבקש את שרותיו של עורך דין, אולם זמן לא רב לאחר זאת ביקש האחרון להשתחרר מהייצוג, ובית המשפט נעתר לו. שמיעת הערעור נקבעה לתחילת חודש ספטמבר 2003, אולם עד לאותו מועד לא בחר לו המבקש סנגור חדש, וגם לא הגיש את נימוקי הערעור לבית המשפט. בהתחדש הדיון עתר המבקש לדחייה נוספת של הדיון, אולם זו הפעם לא נעתר לו בית המשפט, אשר גם החליט לדחות את הערעור הן בשל העדר נימוקים והן לגופם של דברים, לאחר שבחן את הכרעתה של הערכאה הדיונית וראה לאשרה.

בקשה שהגיש המבקש לבית משפט זה לקבלתה של רשות ערעור נדחתה, הואיל ונמצא כי היא אינה מגלה שאלה משפטית הצריכה דיון בגלגול נוסף. מספר בקשות שהגיש לעיכוב ביצועו של העונש אשר הוטל עליו, לרבות עתירה בעניין זה לבית-המשפט הגבוה לצדק, נדחו אף הן.

הבקשה למשפט חוזר

3.את הבקשה כי ייערך בעניינו משפט חוזר, ביסס המבקש ראשית על הטענה כי בהעדר ייצוג על-ידי עורך-דין בשלב הערעור, לא עלה בידיו לנמק את ערעורו, ועקב כך נגרם לו עיוות דין של ממש. שנית, המבקש טען לליקויים שונים באופן ניהול המשפט בערכאה הראשונה, המעצימים עיוות זה. עוד טען המבקש לקיומה של ראייה חדשה - תביעה אזרחית שהגיש נגדו המתלונן, ושדבר קיומה לא הובא לידיעת בית משפט השלום. לדבריו, לוּ ידע בית המשפט עובדה זו, היה נמנע מלגזור לו עונש כה חמור. לבסוף, הפנה המבקש גם לנסיבותיו האישיות הקשות, וגם בהן סבר כי יש להצדיק הקלה נוספת בעונשו.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

4.היועץ המשפטי לממשלה, בתשובתו לבקשה, גורס כי מקומם של טיעוני המבקש לא יכירם בבקשה למשפט חוזר, וממילא אין הם מגלים את אחת העילות שבדין לקיומו של הליך זה. עובדת היותו של המבקש בלתי-מיוצג, נמצאה ככזו שאינה מקימה עילה למתן רשות ערעור לבית-משפט זה, ומקל וחומר שאין היא מצדיקה עריכתו של משפט חוזר. ועוד נטען, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה פעל בשקידה סבירה למציאת עורך-דין, ולמעשה האשם על שלא היה מיוצג בהליך הערעור רובץ לפתחו בלבד. באשר לטענות המבקש בדבר אופן ניהולו של ההליך בערכאה הראשונה, להשקפת היועץ המשפטי לממשלה, בליקויים הנטענים על ידי המבקש אין כדי לשמוט את הבסיס הראייתי המוצק להרשעה. ובאשר לטענה בדבר קיומה של ראייה חדשה, הדגיש היועץ המשפטי לממשלה, כי הראיה שאליה מתייחס המבקש בטיעוניו – פסק-הדין בתביעה האזרחית – לא שימשה כלל בסיס להכרעה הדין, ומכל מקום, המבקש, אף שהיה מודע כבר אז לקיומה של ראיה זו, בחר שלא להביאה בפני הערכאה הדיונית.

דיון

5.בטרם אדון בבקשה לגופה, אדגיש מספר עובדות החשובות לענייננו:

א.גזר דינו של בית משפט השלום ניתן ביום ה' באדר ב' תשס"ג (9.3.2003), ואז החל מניינה של התקופה אותה קצב המחוקק להגשתו של ערעור.

ב.עם הגשת הערעור בחודש אפריל 2003, הודיע המבקש בזו הלשון: "יתר נימוקי הערעור יוגשו במועד מאוחר תוך שבועיים מיום הגשת הודעת הערעור".

ג.ה"שבועיים" עליהם הכריז המבקש בהודעת הערעור חלפו זה מכבר, ורק משקבע בית המשפט המחוזי מועד לשמיעתו של הערעור, הגיש המבקש, בתאריך 29.5.03, באמצעות עו"ד נגיב גזאוי, בקשה לדחיית הדיון. בקשה זו התקבלה והדיון נדחה לתחילת חודש ספטמבר 2003.

ד.בתאריך 29.7.03 הודיע עו"ד גזאוי לבית המשפט כי בינו ללקוחו נתגלעו חילוקי דעות, ובעקבות כך הוחלט לשחרר את עו"ד גזאוי מייצוג המבקש.

ה.ביום 5.8.03 עתר המבקש לדחיית שמיעתו של הערעור (שכאמור נקבע לתחילת חודש ספטמבר 2003), כדי לשכור את שרותיו של עורך-דין אחר. בקשה זו נדחתה, ובית המשפט נימק זאת באומרו: "יש זמן די והותר למצוא סנגור גם למועד הקבוע לדיון".

ו.בנסיבות אלו, כאשר נותר חודש עד לשמיעת הערעור, מצפה אתה כי המבקש יפעל במרץ כדי לשכור את שרותיו של עורך דין, ולחלופין, יפנה לסנגוריה הציבורית כדי שזו תסייע לו. אולם בפועל הוא לא נהג כך, ורק ביום 26.8.03 פנה לסנגוריה הציבורית, ועקב כך לא היה סיפק בידי זו האחרונה לגבש את עמדתה.

סיכום האמור עד כה מלמד, כי מאז ניתן גזר הדין, ומאז הבטיח המבקש כי "תוך שבועיים" יגיש את נימוקי הערעור, עמדו לרשותו מספר חודשים כדי להיערך לדיון בבית המשפט המחוזי. אולם מטעמים השמורים עמו, בחר המבקש שלא לעשות שימוש בארכה שניתנה לו, ועל כן אין הוא בבחינת מי שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, אלא מי שלבו לא היה נתון לסדרי הדין ולהחלטות מחייבות של בית המשפט, ועל כן נכון לראותו לא כמי שנמנע ממנו למצות את זכותו לערער, אלא כמי שמחל, בהתנהגותו, על זכותו להשמיע את השגותיו כנגד הרשעתו בפני ערכאת הערעור.

6.העובדות אשר פרטתי הובילוני למסקנה כי אין בקשתו של המבקש מקימה עילה לקיומו של משפט חוזר. כידוע, הכלל הוא כי רק במקרים הנכנסים לגדרן של אחת העילות הקבועות בחוק, יוחלט על קיומו של משפט חוזר. ואלו הן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

7.את הבקשה שבפני ביסס המבקש בעיקרה על העילה האחרונה, היינו, החשש כי בהרשעתו גלום "חשש של ממש" לעיוות דין. אותו חשש לו הוא טוען נסמך בעיקרו על שני אדנים – האחד מתייחס לליקויים באופן בו נוהל משפטו בערכאה הראשונה, והשני מקורו בסוגיית הייצוג. בזה גם בזה אין ממש.

ראשית, הטענות אשר הפנה המבקש כנגד ההליך בערכאה הדיונית, הן בבסיסן טענות "ערעוריות". אלא שההליך של משפט חוזר – שאחד מיסודותיו הוא ההכרה בעקרון סופיות הדיון, אינו ערעור שני וייעודו אף אינו לבוא במקומם של הליכי הערעור הרגילים. כך או כך, החלטה המאפשרת קיומו של משפט חוזר, אינה יכולה להישען אך על המסקנה כי בהליך המקורי נפלו פגמים, אלא דרוש לה גם חשש ממשי כי הללו היו כה חמורים, עד כי הורשע בדין אדם שלא חטא כלל. טענות המבקש אין בהן כדי לבסס חשש מעין זה. יתרה מכך, אף אם אניח כי לולא התקלות שלקיומן טוען המבקש בעניין ייצוגו בשלב הערעור, היה בידו לנמק את ערעורו ואף להציג את טיעוניו ביתר פירוט ובבהירות יתר, הרי שאינני סבור כי היה בכך כדי להביא לתוצאה שונה. כאמור, ביסוד הכרעתו של בית-המשפט שלערעור לא עמדו רק שיקולים פורמאליים בדבר האופן בו הוגשה הודעת הערעור והיעדר ההנמקה שבה, אלא נמצא כי הרשעת המבקש, לגופה, עומדת היא על שתי רגליה. ובלשון בית המשפט המחוזי:

"...עיינו בפסק הדין [של בית-משפט השלום], בפרוטוקול בית-המשפט ובמוצגים, ומצאנו כי פסק הדין מבוסס כהלכה. בית-המשפט לא נתן אמון בעדותו של המערער שהיתה מלאה בסתירות, כך שגם לגופו של ענין לא היה סיכוי למערער לזכות בערעורו".

באשר לעילה השנייה בדבר קיומה של ראיה חדשה, לא ראיתי מה טעם מצא המבקש להידרש להליך האזרחי שהוא והמתלונן היו צדדים לו, וכיצד תומך קיומו של זה בבקשתו למשפט חוזר. הליך זה ותוצאותיו אינם רלוואנטיים כלל להרשעת המבקש, ומכאן ברי כי אפילו עמדו הדברים לנגד עיניו של בית-משפט השלום, לא היתה הכרעתו שונה. אין זו, איפוא, ראיה המקיימת את הנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

8.העולה מכל האמור הוא כי המבקש לא הוכיח את קיומה של אף לא אחת מן העילות המצדיקות קיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.