מ"ח 5384/10 ציון אביטל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים בניסיון התפרצות למקום מגורים ונדון לעונש של 36 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים כל עבירה כנגד רכוש, לרבות הסגת גבול.

השתלשלות ההליכים

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, בו נטען כי ביום 20.07.08 בסמוך לשעה 11:00, ניסה להתפרץ לדירת מגורים (להלן: הדירה ), ביחד עם אדם נוסף, אשר זהותו אינה ידועה למשיבה (להלן: השותף ), וזאת, בכוונה לבצע גניבה או פשע. המבקש ושותפו הקישו בדלת הכניסה לדירה. משלא נענו, פתחו את מנעול הדלת באמצעות מכשיר כלשהו והחלו לפתוח את הדלת. בעלת הדירה, ששהתה באותה עת בדירה (להלן: המתלוננת ), הצליחה להדוף את הדלת והמבקש ושותפו ברחו מהמקום.

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן פלדמן) הרשיע את המבקש בעבירת ניסיון התפרצות למקום מגורים לפי סעיפים 406(ב) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ההרשעה התבססה, בין היתר, על עדויותיהם של המתלוננת ובעלה ועל טביעת אצבע שנמצאה על ידית דלת הדירה, אשר תאמה את טביעת אצבעו של המבקש. המבקש הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען כי אינו יודע כיצד הגיעה טביעת אצבעו לדירה, וטען כי לא ביקר בשכונה בה נמצאת הדירה מזה כעשר שנים. טענותיו באשר לפגמים שנפלו בהליך נטילת טביעת האצבע נדחו על ידי בית המשפט, אשר קבע כי השוטרים מילאו אחר הנהלים בעניין זה ככתבם וכלשונם. כמו-כן, נדחו טענותיו נגד הליך זיהוי טביעת האצבע כשייכת לו. בית המשפט גזר על המבקש את העונש הנזכר לעיל.

3.

המבקש ערער על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש שהושת עליו (ע"פ 4546/09 אביטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.09)). בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' ארד, מ' סובל, ד' מינץ) דחה את הערעור על שני חלקיו. בקשת המבקש להציג בשלב הערעור מאמרים משפטיים בנוגע להליך זיהוי טביעות אצבע נדחתה על ידי בית המשפט, וכך גם נדחתה טענתו כי גרסת המתלוננת אינה מתיישבת עם הימצאות טביעת אצבעו על ידית הדלת. לעניין הערעור על גזר הדין נקבע, כי לנוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש והעובדה שביצע את העבירה כאשר תיק בגין עבירה דומה תלוי ועומד נגדו בבית המשפט, אין הצדקה להקל בעונשו.

4.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 9452/09 אביטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.10)). בית המשפט (כב' השופט א' א' לוי) דחה הבקשה, בקובעו כי השאלה אם ניתן להסתמך על טביעת אצבע כראיה יחידה להוכחת אשמתו של נאשם בפלילים אינה מצריכה ליבון נוסף בנסיבות העניין; במיוחד לנוכח העובדה, שהמערער כלל לא צירף לבקשתו חוות-דעת של מומחה מטעמו, אשר יש בה לסתור את ממצאי המשיבה.

הבקשה למשפט חוזר

5.

בבקשה דנן טוען המבקש כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו. לטענתו, בהליך המשפטי שנערך בעניינו נפלו פגמים חמורים. את טענתו הוא תומך, בין היתר, בכך, שההודעות שנגבו מהמתלוננת ובעלה לא נחתמו על ידיהם; כי טכנאי המז"פ שנטל את מעתקי טביעות האצבע ממקום האירוע לא חתם על הדו"ח שערך; כי לא צולם מקום נטילת מעתקי טביעות האצבעות; וכי זיהוי טביעות האצבע כשייכות לו אינו וודאי.

6.

ביום 14.9.10 הגיש המבקש על דעת עצמו מסמך ובו טיעונים נוספים באשר לבקשתו למשפט חוזר. במסמך זה, מוסיף המבקש וטוען כי נודע לו מבנו ומשכנו, שהמתלוננת ובעלה אומנו והודרכו על ידי באי-כוחה של המשיבה בטרם מתן עדותם בבית משפט השלום. כמו-כן, נטען לסתירות שונות בעדותה של המתלוננת. עוד טוען המבקש כי זכה לייצוג כושל מצד הסנגורים הציבוריים שטיפלו בעניינו בבית משפט השלום, באשר לא שעו לבקשותיו וניהלו את ההליך כראות עיניהם.

טענות המשיבה

7.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתה, הבקשה הוגשה באיחור רב ללא כל נימוק לכך מצד המבקש, שאף נמנע מלטעון לקיומם של הפגמים הנטענים על ידו בפני ערכאות קמא, למרות שהיה ער לקיומם מזה כשנתיים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם לגופו של עניין, יש לדחות הבקשה משום שאין ממש בטענות המבקש בדבר הפגמים שנפלו בהליך בעניינו. כך, לא היה צורך בחתימותיהם של המתלוננת ובעלה על גבי הודעותיהם, משלא הוגשו כראיה לבית המשפט; בית משפט השלום קבע כי טכנאי המז"פ אכן חתם על הדו"ח שערך; אין הכרח בצילום מקום נטילת מעתקי טביעות האצבעות כאשר לא עולה צורך בכך, כפי שהעיד טכנאי המז"פ; המבקש אינו מפרט מהו הפגם שנפל בזיהוי טביעות האצבעות כטביעותיו שלו. המסקנה המתקבלת היא, לשיטת המשיבה, כי לא מתעורר חשש כלשהו כי הרשעת המבקש גרמה לו עיוות דין, המצדיק עריכתו של משפט חוזר.

8.

ביום 31.10.10 הגיבה המשיבה על השלמת הטיעון מטעמו של המבקש. לדבריה, טענת הכשל בייצוג, כמו-גם הטענה כי עדי התביעה הודרכו על ידי בא-כוח המשיבה, נטענו לראשונה בהליך דנן, ללא כל נימוק המסביר את השיהוי הניכר שחל בהעלאתן. מכל-מקום, אין ממש בטענות גם לגופן: המתלוננת ובעלה חזרו על עיקר אמרותיהם במשטרה ולכן לא ברור מדוע נדרשו ל"הדרכה" ואילו טענת הכשל בייצוג נטענה בעלמא. גם בטענה בדבר סתירות בעדותה של המתלוננת אין ממש. לפיכך, כך לגישת המשיבה, אין בטענות הנוספות שבפי המבקש כדי לשנות מן המסקנה הנזכרת.

דיון והכרעה

9.

עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת אחת מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. המבקש לא הצביע על ראיות או עובדות נוספות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, כנדרש בסעיף 31(א)(2), כן גם לא הוכיח כי קם חשש של ממש לעיוות דין בעניינו, כאמור בסעיף 31(א)(4). יתר העילות שבסעיף 31(א) אינן רלוונטיות במקרה שלפנינו.

10.

אף אם היינו מניחים כי אכן התרחשו פגמים בהליך דנן, הרי שהם אינם חמורים במידה המעלה חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין או כי לפנינו הרשעת-שווא, ובאופן המצדיק היענות לבקשה (ראו, למשל: מ"ח 7487/05 דוברוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.06); מ"ח 7661/04

ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 17.10.04)). ממילא, לא מצאתי כי יש יסוד לטענות המבקש בדבר הפגמים שנפלו בהליך בעניינו: כפי שטוענת המשיבה, עדותם של המתלוננת ובעלה בבית משפט השלום, אשר מצא כי היא מהימנה, תאמה את הגרסה שמסרו בהודעותיהם במשטרה. הודעות אלה כלל לא הוגשו לבית המשפט כראיות ומכאן שהיעדר חתימה על גבי ההודעות, ככל שהיה (המשיבה טוענת כי המתלוננת חתמה על הודעתה), אינו בגדר פגם שנפל בהליך. נוסף על כך, בית משפט השלום קבע באופן פוזיטיבי כי טכנאי המז"פ חתם על הדו"ח שערך, לכן לא ניתן לקבל את טענת המבקש בעניין זה, שנטענה ללא כל תימוכין; צילום מקום נטילת טביעות האצבעות אינו מתחייב בכל מקרה, וממילא ציין טכנאי המז"פ את המיקום המדויק ממנו נלקחו הטביעות, לכן לא ברורה נפקות העובדה כי לא צולם המקום.

11.

אשר לזיהוי טביעת האצבע כשייכת למבקש – טענת המבקש נגד וודאות הזיהוי נדונה בבית משפט השלום, אשר דחה אותה, משמצא את עדויותיהם של אנשי מז"פ מהימנות. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו הטענה מן הטעם שלא נתמכה בחוות-דעת של מומחה, המאשרת את הבעייתיות הנטענת בזיהוי. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהטענה הועלתה גם בהליך זה ללא ביסוס ראייתי, דוגמת חוות-דעת פרטנית לעניינו מטעם מומחה, הרי שגם בטענה זו אין כדי להצדיק היעתרות לבקשה.

12.

לא מצאתי ממש גם בטענותיו הנוספות של המבקש. הטענה בדבר הדרכת העדים (שהתרחשה על-פי הטענה בהליך שהתקיים בערכאה הראשונה) וטענת הייצוג הכושל (אף הוא בערכאה הראשונה) הועלו לראשונה רק בשלב זה, מבלי שניתן לשיהוי בהעלאתן כל הסבר. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי אין בסיס לטענה כי המתלוננת ובעלה הודרכו או אומנו ומפנה לעניין זה לכך שהם חזרו בעדויותיהם בבית משפט על עיקר אמרותיהם במשטרה. אכן, בנסיבות אלה, טענה זו אינה מסתברת. מעיון בנספחים שצורפו לתגובת המשיבה עולה כי, אכן, הודעת המתלוננת במשטרה מתיישבת עם עדותה בבית המשפט, כפי שנסקרה בהכרעת דינו של בית משפט השלום. אשר לטענת הייצוג הכושל, הטענה הועלתה בעלמא וללא תימוכין ולכן אינה מצדיקה קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.04)).

הבקשה, אפוא, נדחית.