מ"ח 7487/05 אריה דוברוב נ. מדינת ישראל

1.המבקש מחזיק במקרקעין במושב בצרה שבשרון, הידועים כגוש 7659 חלקה 67 וגוש 8976 חלקה 74. על מקרקעין אלה נבנו שני לולים רחבי ידיים, שהוקמו על פי היתר בנייה שניתן על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, ובו הוגבל השימוש במבנים כמקום ל"גידול הודונים". כן נבנו על המקרקעין – בלא היתר – מספר מבנים נוספים.

2.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בנתניה וכוון כנגד המבקש ואחרים נטען, כי המבקש חרג מהיתר הבניה שניתן לו, כאשר עשה במבנים שימוש חורג על ידי כך שהסב את חלקם לאחסון וחלקם למקום מגורים או משרדים. ביום 20.9.01 הורשע המבקש, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של שימוש חורג במקרקעין וביצוע עבודה ללא היתר, לפי סעיפים 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בהמשך, גזר בית-משפט השלום על המבקש קנס בסך של 15,000 ש"ח, וכן ניתן צו שאסר על עשיית שימוש חורג במקרקעין וחייב את התאמתם לאמור בהיתר, תוך 36 חודשים.

3.המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר בעניינו, תוך שהוא תומך את בקשתו בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 . נטען, כי בידיו להצביע על עובדות וראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת פסק-הדין, וקיים חשש ממשי כי בהרשעתו היה כרוך עוות דין. לטענתו, היתר הבניה שניתן לו נגוע באי-חוקיות, הואיל והתכניות שהוזכרו בהיתר הבניה ואף בכתב-האישום – משמ/46 וחש/7/12 – כלל אינן חלות על המקרקעין שבבעלותו, והתוצאה היא כי לא חלה על המקרקעין שום תוכנית ברת-תוקף. בהקשר זה נטען עוד, כי בשנת 2000, לאחר שעובדה זו התגלתה למשיב, הונחו גורמי התכנון הנוגעים בדבר שלא ליתן עוד היתרי בניה באזור, ולא להגיש כתבי אישום נוספים כנגד עברייני בניה. על יסוד כל אלה סבור המבקש, כי לא היה בסיס משפטי להודאתו ולהרשעתו, מאחר ולא ניתן להאשימו בחריגה מהיתר, כאשר היתר הבניה שהוענק לו הינו בלתי חוקי. כן טוען הוא, כי עובדות אלו לא הובאו לידיעתו עובר להסכמתו להסדר הטיעון, ולו ידע זאת, לא היה נותן את ידו להסכם זה.

המבקש מוסיף וטוען, כי נוכח העובדה שהתוכניות באזור מושב בצרה טרם אושרו באופן סופי, ממילא לא היה יכול לפעול לקבלתם של היתרים כפי שנצטווה על ידי בית המשפט. ועוד נטען, כי מאחר והיתרי הבניה נגועים באי-חוקיות, הם בטלים מעיקרם, ובמצב זה אף לא ניתן להסב את המבנים בחזרה לייעודם המקורי.

4.המשיב, בתגובתו, מתנגד לבקשה. הוא אמנם אישר כי בהיתר הבניה – ובעקבות כך אף בכתב-האישום שהוגש נגד המבקש – נפלה טעות כאשר צוין כי היתר הבניה ניתן מכוחה של תוכנית חש/7/ 12. עם זאת, לטענתו מדובר בטעות טכנית שאינה מעלה או מורידה מאשמתו של המבקש. כן נטען, כי אף אם השקפת המבקש, לפיה לא חלה על המקרקעין שבבעלותו תכנית כשלהי, היתה נכונה, לא היה בכך כדי להועיל לו מאחר וגם במצב זה הוא לא היה רשאי לעשות בקרקע כראות עיניו. כך או כך, המשיב מציין כי על הקרקע לא קיים מצב של ריק תכנוני, שכן חלה עליה תכנית משמ/46

הקובעת כי מדובר בקרקע לייעוד חקלאי. עוד מוסיף המשיב, כי המבקש אינו מפרט בבקשתו מהו המועד בו התגלו לו העובדות החדשות להן הוא טוען, ולהשקפתו הבקשה הנוכחית הוגשה בשיהוי ניכר, ורק לאחר שנכזבה תקוותו של המבקש לקבל היתר לשימוש חורג במבנים.

לבסוף, מטעים המשיב, כי ביסוד הבקשה ניצב ניסיונו של המבקש לחזור בו מהודאתו לאחר שדינו נגזר, אך הוא אינו מצביע על חשש כי הודאה זו נבעה כתוצאה מטעות, לחץ, או כל נימוק אחר שיש בו כדי להצדיק חזרה מהודאה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר – בהתקיים אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529). משכך, משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שבפני.

החלטה המאפשרת קיומו של משפט חוזר, אינה יכולה להישען אך על המסקנה כי בהליך המקורי נפלו פגמים, אלא נדרש כי פגמים אלו יכנסו לגדרן של אחת מהעילות הקבועות בחוק, ויתלווה אליה חשש ממשי כי הם היו כה חמורים, עד כי הורשע בגינן אדם שלא חטא כלל (ראו מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם). אין בטענות המבקש כדי לבסס חשש מעין זה. אף אם אניח, כטענתו, כי מעמדם התכנוני של המקרקעין הנדונים טרם הוסדר, אין בכך כדי להושיעו. ויודגש, אילו היו רשויות התכנון מגלות כי היתר הבניה שניתן למבקש לוקה באי-חוקיות, ומעמידות אותו לדין על אף שעמד בתנאיו של ההיתר, יתכן שהייתי מוצא ממש בטענתו. אולם, בפועל, הועמד המבקש לדין בגין חריגה מהיתר הבניה – חריגה בה הוא מודה גם היום – ומשכך, הטענה בדבר פסלותו של אותו היתר אינה רלוונטית.

יתר על כן, סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אוסר על אדם להקים בניין "אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין, היתר לכך...". מכאן, שגם אם היה ממש בטענה בדבר "ריק תכנוני", אין המבקש רשאי לעשות בקרקע כרצונו, ועליו היה ליזום, בעצמו או באמצעות גורמי התכנון, את הגשתה של תכנית אשר לאחר כניסתה לתוקף תאפשר את קבלתו של היתר (ראו רע"פ 1048/05 אבו סנינה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה , לא פורסם; רע"פ 5331/94 שקיראת נ' עיריית ירושלים , לא פורסם; ע"א 8328/99 קופלמן נ' דגני , פ"ד נה(5) 140, 142). משלא עשה המבקש כך, שוב אין מנוס מן המסקנה כי הרשעתו בדין יסודה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.