מ"ח 9222/06 עבד טפאל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לקיומו של משפט חוזר, בעקבות הרשעתו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות סמים.

1.

נגד המבקש הוגש כתב-אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר ייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן עבירות של החזקה ושימוש בסם מסוכן, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1073 (להלן: הפקודה ), בצירוף סעיף 29 לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, קשר המבקש קשר עם ראאד חוסין פארס (להלן: ראאד ) לסחור בסם מסוכן. על-פי הנטען, לשם קידום הקשר ומימושו נסע המבקש ביום 23.10.02 ברכב מסוג מרצדס, אשר היה נהוג על-ידי אברהים נג'אר (להלן: אברהים ), לפני רכב מסוג הונדה בו נהג ראאד, ביודעו כי ברכב ההונדה מצוי סם מסוכן מסוג הרואין, אשר בו התכוונו לסחור. במהלך הנסיעה נעצרו שתי המכוניות על-ידי המשטרה, כאשר ברכב ההונדה נתפס סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 9.390 ק"ג נטו.

2.

כתב אישום דומה הוגש גם נגד ראאד, אשר הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, אולם כפר בכך שהקשר לסחור בסם נעשה עם המבקש. במסגרת הסדר הטיעון נדון ראאד לשבע שנות מאסר בפועל, ובנוסף חולטה מכונית ההונדה שבה נתפס הסם. אברהים נעצר אך שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום. המבקש כפר במיוחס לו וניהל הליך הוכחות. במהלך משפטו, התמקדה המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הוכח קשר בין המבקש לבין ראאד, אשר במכונית שבה נהג נתפס הסם, נוכח הכחשתו הגורפת של ראאד את דבר היכרותו עם המבקש. קו ההגנה של המבקש התמקד בכך שכל הראיות נגדו הן נסיבתיות, ושאין בהן די לשם הרשעתו מעבר לספק סביר. לכל אורך הדרך – הן במשטרה והן בבית המשפט – עמד המבקש על זכות השתיקה ולא מסר כל גרסה מטעמו.

3.

ביום 9.3.04, בתום שמיעת הראיות בתיק, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' עמית ) את המבקש בכל המיוחס לו. הכרעת הדין התבססה על שורה ארוכה של ראיות נסיבתיות, ובהן: דו"חות תצפית של חוקרי משטרה אשר עקבו אחר המבקש במהלך השבוע שקדם למעצר, ולפיהם נצפה המבקש בסדרת מפגשים אשר בהם נצפתה גם מכונית ההונדה שבה נתפס הסם; העובדה כי ביום המעצר הזדמנו המבקש וראאד לעיר טייבה ויצאו ממנה באותו זמן, יחד עם הנתון שמסר ראאד כי קיבל את הסמים בטייבה; תפיסתו של מכשיר מירס, אותו השמיש המבקש לפעולה יומיים בלבד לפני מעצרו, במכונית ההונדה; העובדה כי תדפיס פירוט שיחות העלה כי המבקש שוחח עם ראאד בטלפון הסלולארי, וכי בנוסף התקשר המבקש למספר טלפון סלולארי אשר כרטיס ה- SIM

שלו נתפס אצל ראאד; העובדה כי המבקש וראאד שוחחו שניהם עם גורם שלישי סמוך לפני מעצרם, וכי אותו גורם ניסה להתקשר אליהם מספר פעמים בסמוך לאחר מעצרם; וכן העובדה כי מיד עם מעצרו הודה ראאד כי הסמים שנתפסו הם שלו (ומשרשרת הראיות הנסיבתיות שפורטה לעיל נלמד הקשר בין המבקש לראאד). לראיות נסיבתיות אלה התווספו גם השקרים שמסרו אברהים וראאד בחקירתם; שתיקתו של המבקש, אשר לא סיפק כל חלופה למסקנות המרשיעות העולות ממסכת הראיות הנסיבתיות, והמהווה חיזוק לראיות התביעה לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וכן מזכרים שנרשמו על-ידי אחד מחוקרי המשטרה - השוטר חיכמאת - ולפיהם אמר לו ראאד אמירות מפלילות לגבי המבקש. על רקע זה קבע בית המשפט המחוזי כי מסכת הראיות מלמדת על תיאום בין המבקש לבין ראאד, ועל כך כי פעלו בצוותא לשם השגת המטרה הפלילית המשותפת של הובלת הסם.

4.

בעקבות הרשעתו של המבקש, גזר עליו בית המשפט המחוזי, ביום 15.3.04, מאסר בפועל למשך 9 שנים, בניכוי תקופת מעצרו. כן הופעל, בחופף למאסר זה, מאסר על-תנאי לתקופה של 8 חודשים אשר נגזר על המבקש בתיק קודם. בנוסף, נגזר על המבקש מאסר על-תנאי למשך 24 חודשים.

5.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון. ביום 6.1.05 דחה בית המשפט העליון (השופטים מ' חשין, א' א' לוי וא' גרוניס ) את ערעורו של המבקש על הרשעתו, בקובעו כי הרשעת המבקש נסמכת, אמנם, על ראיות נסיבתיות, אולם ראיות אלה מצביעות כולן על מסקנה אחת בלבד, ולפיה נמנה המבקש על מבצעיהן בצוותא של העבירות שיוחסו לו. בית המשפט הדגיש כי אין לו כל ספק בכך שמסקנת בית המשפט המחוזי נכונה היא, וכי לא נותר כל ספק סביר באשמתו של המבקש. בית המשפט ציין בפסק-דינו כי שורת ראיות נסיבתיות מלמדת שהמבקש לא נקלע באקראי לאותה נסיעה משותפת עם ראאד, וקבע כי המסקנה המקלה ביותר עם המבקש, העולה מנסיבות אלה, הינה כי הוא נסע לפני רכבו של ראאד כדי לאבטח את הציר, וכי תפקידו היה, לכל הפחות, להעביר את משלוח הסמים מטייבה לצומת פראדיס יחד עם ראאד. בית המשפט הדגיש כי המבקש בחר למלא פיו מים ונמנע מלהעיד ולספק הסבר כלשהו לממצאים המרשיעים שהצטברו נגדו. על כן, נקבע כי:

"השילוב הזה שבין הראיות הנסיבתיות, מחד, ובחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו, מאידך, הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו."

בית המשפט הדגיש כי הגיע למסקנה זו מבלי להידרש למשקלם של המזכרים שכתב השוטר חיכמאת. עם זאת, הבהיר כי לא מצא פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לתת אמון במזכרים אלה, הכרעה עובדתית אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהתאם להתרשמותו מעדותו של חיכמאת, בצירוף הראיות הנוספות שהובאו לפניו בהקשר זה, הכוללות, בין היתר, את עדותו של שוטר נוסף.

6.

בעקבות דחיית ערעורו הגיש המבקש עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בו נדחה ערעורו. בעתירתו טען המבקש כי יש לקים דיון נוסף בשאלת היקף ההגנה הניתנת לזכות השתיקה של נאשם, וכן בשאלת הגדרת גבולותיו של המושג "החזקה קונסטרוקטיבית". ביום 28.7.05 דחיתי את עתירתו של המבקש לקיים דיון נוסף בעניינו, לאחר שלא מצאתי כי מתקיימות בעניינו העילות המאפשרות את קיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

7.

ביום 8.11.06 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו. את עיקר טענותיו תלה המבקש בייצוג בלתי-נאות אשר, לטענתו, ניתן לו בהליכים הקודמים בעניינו. לטענתו, בגין הייצוג הכושל בעניינו לא עמדה בפני בית המשפט המחוזי מסכת הראיות המלאה, ועל כן התבססה הכרעת הדין בעניינו על תמונה עובדתית חלקית אשר הובילה להרשעתו על לא עוול בכפו. לשם ביסוס טענתו בדבר הייצוג הכושל ציין המבקש כי בא-כוחו הקודם מנע ממנו מלהעיד במשפטו ולספר את גרסתו, וכן ויתר על עדותם של עדי הגנה חיוניים. בהקשר זה טען המבקש כי למעשה בא-כוחו הקודם לא העלה בפני בית המשפט המחוזי מערכת הגנה כלשהי, ולו מינימלית, ובכך חשף, לטענתו, את המבקש להרשעה בטוחה. המבקש הדגיש כי ביקש להעיד בפני בית המשפט המחוזי, וכי עדי ההגנה מטעמו אף התייצבו לישיבת בית המשפט – אולם בא-כוחו הקודם מנע ממנו ומעדיו לעלות על דוכן העדים, ולנסות לערער את ראיות המדינה. לשיטתו, עדויות עדי ההגנה עליהן ויתר הסנגור הקודם, וכן עדותו של המבקש עצמו, מקימות לא רק עילה של עיוות דין בגין ייצוג בלתי-נאות, אלא אף עילה הנובעת מהצגת ראיות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. כך, למשל, טען המבקש כי על-פי תצהירו של מר מוסא עקול אשר מצוי בידיו ומצורף לבקשתו, ואשר עדותו כעד הגנה בוטלה על-ידי בא-כוחו הקודם של המבקש, הוא, ולא המבקש, הינו בעליו של מכשיר המירס אשר נתפס במכונית ההונדה; כי על-פי תצהירו של מר ג'יהאד ביאטרה, המצורף אף הוא לבקשתו, הוא הינו בעל מכונית ההונדה, אשר נמסרה לרשות ראאד יום אחד בלבד בטרם המעצר; כי מתצהיריהם של המבקש ואשתו עולה כי בא-כוחו הקודם מנע ממנו מלהשמיע את גרסתו לבית המשפט בניגוד לרצונו ושלא בטובתו; ועוד. לטענתו, ראיות אלה, וכן ליקויים נוספים בדרך ניהול הגנתו של המבקש, מצביעים על כי נגרם לו עיוות דין עקב ייצוגו הכושל, ועקב אי הצגתן של ראיות משמעותיות ביותר לבית המשפט.

8.

ביום 4.2.07 הגיש היועץ המשפטי לממשלה את תגובתו לבקשה, ובה ציין כי הוא מתנגד לבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתו, יש לדחות את הבקשה, היות שאינה מגלה אף אחת מהעילות למשפט חוזר הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). כן נטען כי הלכה למעשה מהווה הבקשה לקיום משפט חוזר ניסיון לאפשר לבא-כוחו הנוכחי להציג קו הגנה שמלכתחילה הוחלט באופן מושכל להימנע ממנו. עוד נטען, כי למארג הראיות אשר נאסף נגד המבקש, המבוסס על רשת צפופה של ראיות נסיבתיות, עוצמה רבה במיוחד, ובנסיבות אלה נדרשו מהמבקש הסברים רבים לכל אחת ואחת מן הראיות הנסיבתיות המסבכות, ולכולן כמכלול. בהקשר זה הודגש כי המבקש נמנע ממתן גרסה בעת חקירתו במשטרה, ועל כן לא יכול היה לספק במשפטו יותר מעדות כבושה, לאחר שכל חומר הראיות כבר נחשף בפניו. היועץ המשפטי לממשלה ציין עוד בתגובתו כי בא-כוחו הקודם של המבקש דחה מכל וכל את הטענות אשר הושמעו נגדו, והסביר את השיקולים לבחירת קו ההגנה בו נקט. כן צוין כי על-פי מכתבו של בא-כוחו הקודם של המבקש, אשר צורף לבקשה, המבקש ואשתו עמדו עם בא-כוחו הקודם של המבקש בקשר תכוף, והיו מעורבים בהחלטות שהתקבלו ביחס לאופן ניהול התיק. באשר לראיות אליהן התייחס המבקש בבקשתו, טען היועץ המשפטי לממשלה כי מדובר בראיות בעלות משקל סגולי אפסי, אשר אין בהן ולו ראשית ניסיון לתת הסבר לחלק מהותי מהראיות הנסיבתיות אשר נמנו במארג הכולל שעמד ביסוד הכרעת הדין. לטענתו, מדובר בעניינים המצויים בשולי הראיות ונעדרים התייחסות לעיקרן של הראיות המרשיעות.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר - בהתקיים אחת מעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט - נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529). משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שלפניי. הכרעת הדין בעניינו של המבקש מפורטת ומבוססת כדבעי, וכך גם פסק-דינה של ערכאת הערעור בעניינו. מסכת הראיות הנסיבתיות שעל בסיסה הורשע המבקש הינה מפורטת ומלאה, ובתצהירים אותם צירף המבקש לבקשתו אין די על-מנת לקעקע מסכת ראייתית איתנה זו.

10.

בהקשר זה ייאמר, כי על-מנת להיכנס בגדרהּ של העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, אלא נדרש כי תהיה זו ראיה בעלת משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאות המשפט. הכרח הוא כי בית המשפט ישתכנע כי אותה ראיה נוספת יכולה הייתה לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון (ראו לעניין זה, בין היתר, מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 358; מ"ח 10392/02 אורן עמיאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2), 297, 307; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529, 561). בעניינו של המבקש, דרישה זו אינה מתקיימת. הראיות אותן הציג בבקשתו לקיום משפט חוזר בעניינו הן ראיות בעלות משקל סגולי נמוך ביותר, אשר אין בהן כדי לספק הסברים אמיתיים ומשכנעים למסכת הראיות המוצקה שעל בסיסה הורשע המבקש. בין היתר, הראיות החדשות אותן מציג המבקש בבקשתו אינן כוללות התייחסות לקשר הטלפוני שהתקיים בין ראאד לבין המבקש, ובין כל אחד מהם לאדם שלישי, ראיות מרכזיות בהרשעתו של המבקש. מדובר בגרסאות חלקיות, אשר אינן מתיישבות עם חלקים מרכזיים בראיות הניצבות בבסיס ההרשעה, ואשר אין ניתן לבחון אותן כעת במנותק ממסכת הראיות המלאה שהוצגה בבית המשפט המחוזי ונבחנה בפניו.

11.

כך, למשל, תצהירו של מר מוסא עקול, לפיו הוא הינו בעליו של מכשיר המירס שנתפס במכונית ההונדה, אין בו כדי לנתק את הקשר שהוכח בין המבקש למכשיר זה, נוכח תפיסת פתק על גופו של המבקש שבו נרשם מספרו של אותו מכשיר מירס, ונוכח עדותו של איש חברת מירס אשר העיד כי המבקש הגיע אליו על-מנת להשמיש מכשיר זה יומיים לפני המעצר ותפיסת הסם. גם הטענה העולה מתצהיר זה, לפיה מכשיר המירס "נשכח" במכונית ההונדה, הינה טענה מופרכת וחלשה נוכח עדותו של ראאד לפיה גם ביום מעצרו שוחח בעצמו במכשיר המירס מספר פעמים. בחקירתו במשטרה אף ציין ראאד בפני חוקריו כי הוא יודע כי לא ניתן "לעלות על השיחות של המירס" (היות שבאשכול מכשירים ברשת מירס אין רישום של שיחות יוצאות ונכנסות). על רקע זה, אין באמור בתצהירו של מר מוסא עקול כדי להוות ראיה בעלת משמעות, אשר יש בה את אותו משקל סגולי הדרוש לשם קיומו של משפט חוזר בעטייה.

12.

גם בתצהירו של מר ג'יהאד ביאטרה אין מאום. תצהיר זה, לפיו הוא בעליה של מכונית ההונדה בה נתפס הסם, ואשר עולה ממנו כי מסר את המכונית לראאד יום אחד בלבד לפני המעצר, אינו בעל משקל כלשהו ביחס לעובדות העומדות בבסיס ההרשעה. זאת, מאחר שדו"חות התצפית, מהם נלמדה היכרות קודמת בין המבקש לבין מכונית ההונדה, ממילא אינם מציינים את נוכחותו של ראאד באותם מקרים בהם נצפה המבקש נפגש עם אנשים שזהותם אינה ידועה, אשר הגיעו לפגישה במכונית ההונדה. בית המשפט המחוזי אף ציין מפורשות בהכרעת דינו בהקשר זה כי:

"ייתכן וראאד היה אחד הנוכחים באותם מגעים וייתכן שלא. החשוב לענייננו הוא, כי די בדו"חות המעקב כדי להגיע למסקנה החד-משמעית כי יש קשר בין הנאשם לבין מכונית ההונדה בה נהג ראאד ובה נתפס הסם".

בנסיבות אלה, גם תצהירו של ראאד, אשר הנתון המרכזי המצוין בו ואשר לא צוין בבית המשפט המחוזי הינו קבלת מכונית ההונדה לידיו יום אחד בלבד לפני המעצר, אין בו כל משקל ראייתי העשוי לסייע למבקש.

13.

ויודגש: משפט חוזר אינו "הזדמנות נוספת" שבמסגרתה יכול בעל-דין לטוות גרסת הגנה חלופית (מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 297, פסקה 19 (2003)). כפי ששב בית משפט זה ופסק:

"לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חילופית. אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בענין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר איננו פועל פעולה אוטומטית המעוגנת אך ורק בקיומה או העלאתה של טענה עובדתית אלא עליו גם לבחון אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין, על מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה." (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498, 500-501).

(וראו גם: מ"ח 4512/99 בן מיכאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1), 357, פסקה 8 (1999); מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 355). בענייננו, כאמור, מסתמך המבקש בבקשתו על ראיות אותן בחר במודע שלא להציג בעת ניהול משפטו, לאחר שבא-כוחו הקודם העריך, בעקבות שיחותיו עם עדים אלה, כי עדויותיהם עלולות להזיק להגנתו של המבקש יותר משיהיה בהן כדי להועיל. כך סבר גם ביחס להעדת המבקש עצמו, אשר העריך כי אין באפשרותו "להתמודד כפי הנדרש עם הראיות הנסיבתיות המצויות בתיק ובכלל זה גם שאלות הנוגעות למערך התקשורת בינו לבין אחרים"

(בפסקה 5 למכתבו, נספח י' 2 לבקשה). בנסיבות אלה, אין בראיות הנוספות שהציג המבקש בבקשתו כדי להקים עילה לקיום משפט חוזר בעניינו.

14.

טענתו הנוספת של המבקש הינה כי אי הצגתן של ראיות אלה בבית המשפט המחוזי בעת ניהול משפטו מקימה חשש ממשי כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין, בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט. עילה זו היא "עילת סל", המאפשרת לבית-המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו התעורר בלבו חשש ממשי כי נגרם עיוות דין, ונראה כי אותו מקרה אינו נכלל בגדר העילות האחרות למשפט חוזר (ראו, בין היתר, מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005); מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 28.6.2006)). כדי לבסס בקשה למשפט חוזר לפי עילה זו, נדרש כי הפגמים אשר נפלו בהליך יהיו כה חמורים ומהותיים, עד כי הובילו להרשעת שווא (מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 17.10.2004); מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.2004)).

15.

בנסיבות המקרה שלפניי חשש כזה אינו מתקיים. בחינת נסיבות המקרה אינה מעלה את קיומם של הכשלים הנטענים, לא כל שכן את קיומו של חשש ממשי לעיוות דין. מהמסמכים המצויים בתיק, וכן ממכתבו של בא-כוחו הקודם של המבקש, עולה כי קו ההגנה שנבחר והוצג בפני בית המשפט המחוזי ננקט מתוך מחשבה תחילה, ובשים לב למגבלות ולקשיים המצויים בתיק, ואשר עמם היה על המבקש להתמודד. באחת הפרשות עמד על כך הנשיא ברק, בקובעו כי:

"אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו" (מ"ח 4512/99 בן מיכאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ה(1) 357, 367).

(וכן ראו מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.05); מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 297, 310). בענייננו, ניכר כי בניהול הגנתו של המבקש הושקעו זמן ומחשבה, וכי בהגנתו של המבקש לא נפל כל פגם מקצועי או אחר. בנסיבות אלה, לא מצאתי בבקשה שלפניי טענות, עובדות או ראיות המעוררות "חשש של ממש" כי ההרשעה הסבה למבקש עיוות דין.

16.

אשר על כן, הנני סבורה כי הרשעת המבקש בדין יסודה, וכי אין כל עילה להורות על משפט חוזר. לא הוצגו לפניי ראיות או עובדות המצדיקות משפט חוזר, ולא שוכנעתי כי קיים חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין.

הבקשה נדחית.