מ"ח 1609/09 מתתיהו ולדמן נ. מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) בעבירות של שוד ופציעה בנסיבות מחמירות (ת"פ 40309/06). על המבקש נגזרו שבע שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירה של שוד, אלימות כלפי אדם אחר שתוצאתה חבלה של ממש או עבירת רכוש מסוג פשע . עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, הופעל בחופף למאסר שהוטל בתיק זה. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ביום 17.3.2008, דחה בית משפט זה (כב' השופטים א' א' לוי, ח' מלצר ו-ע' פוגלמן) את הערעור על שני חלקיו (ע"פ 2961/07). אסקור את השתלשלות האירועים.

כתב האישום

1.

ביום 29.10.2006 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד המבקש. כתב האישום ייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, בליל ה-19.10.2006, המבקש שדד בחורה צעירה (להלן: המתלוננת ) בבניין מגורים בתל אביב; כאשר זו המתינה למעלית הבניין, פנה אליה המבקש בשיחה ולפתע משך בכוח את תיקה. לאחר מכן, המבקש שבר בקבוק בירה על ראשה של המתלוננת וכתוצאה היא נפלה על רצפת הבניין. אז, הכה המבקש את המתלוננת באמצעות קרש עץ שאליו מוסמרו מסמרי ברזל, ברח והותירה שרויה בכניסה לבניין. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלוננת חתכים בקרקפת ובבית החזה וחבלות ברגליה.

ההליך בבית המשפט המחוזי

2.

במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, המבקש שהיה מיוצג לא חלק על כך שהמתלוננת הייתה, כנטען בכתב האישום, קורבן למעשה שוד. הוא אף לא חלק על מהימנות המתלוננת, אולם הוא טען כי זיהויו על ידה היה שגוי. וזאת למה? במהלך מסדר הזיהוי שביצעה המשטרה, המתלוננת ביקשה מעורך המסדר להורות לניצבים לפתוח את פיהם, הואיל וזכרה שלתוקף היו חסרות שיניים. אחדים מהניצבים אכן פתחו את פיהם, ובכלל זה המבקש אשר חסרות לו שיניים, ואז הצביעה המתלוננת על המבקש. המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי כי די בכך כדי להורות על פסילת המסדר, עקב הפגם היסודי שנפל בזיהויו. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש וקבע כי עדותה של המתלוננת הייתה רציפה, מלאת פרטים ונטולת היסוסים או סתירות. בית המשפט קבע כי על פי עדות המתלוננת לפניו, אמנם היא לא הצביעה על המבקש בטרם פתח את פיו, אך היא זיהתה אותו מייד בתחילת הזיהוי ובאופן מוחלט. בקשתה כי הניצבים יפתחו את פיהם, באה רק לאחר שכבר זיהתה את המבקש וכדי לאשש את הזיהוי באופן ודאי, כיוון שמראה פיו ושיניו של המבקש נצרב היטב בזיכרונה. בית המשפט הוסיף כי: " ... העובדה שנקבה במס' 5 [המבקש – מ.נ.] רק לאחר פתיחת הפיות מצביעה על אחריותה, ולא גורעת מעוצמת הזיהוי כי אם מחזקת אותו ". נוכח מסקנתו זו והאמון שנתן בית המשפט בעדותה של המתלוננת כי זיהתה את המבקש מייד בתחילת מסדר הזיהוי, החליט בית המשפט ליתן משקל מכריע לעדותה ולזיהויה את המבקש. לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי לבחינת הראיות הנוספות שהובאו בפניו לעניין אשמתו של המבקש:

"לאור קביעתי כי עדות המתלוננת מהימנה, ואני נותן לזיהויה את מלוא המשקל נותרת השאלה האם קיימות ראיות חיצוניות הסותרות את גרסתה, או לחילופין מרחיקות את הנאשם מזירת האירוע? לאחר סקירת התשתית הראייתית התשובה לכך היא שלילית, ולעומת זאת קיימות ראיות הקושרות את הנאשם לזירת האירוע ומסירות את החשש לזיהוי מוטעה ע"י המתלוננת."

בית המשפט קבע כי לא היה במשקלן הכולל של הטענות שהעלה הסניגור כדי לפגוע במשקל הראיות לחובת המבקש עד כדי יצירת ספק סביר. בית המשפט סקר את הראיות הנסיבתיות האובייקטיביות הקושרות את המבקש לאירועים נשוא כתב האישום ומצא באלה חיזוק ניכר לאשמתו. כך למשל: עדות שותפו לדירה של המבקש הפריכה את האליבי לו טען המבקש כאילו שהה בבית בזמן אירוע השוד; סמיכות מגוריו למקום האירועים; העובדה שנתפס בסמוך לזירת האירועים; החולצה האדומה שנתפסה בבית המבקש בדלי מים תאמה לתיאורה של המתלוננת, לפיו השודד שתקף אותה לבש חולצה אדומה; ועוד. בית המשפט קבע כי אין די באי מציאת ממצאי מז"פ בזירה, כגון DNA או טביעת אצבע, אל מול הזיהוי האיתן ושאר הראיות הנסיבתיות הקושרות את המבקש לאירוע. בית המשפט ציין כי המתלוננת מסרה לחוקרי המשטרה בבית החולים שהתוקף לבש חולצה אדומה עם הדפס לבן, בביתו נתפסה חולצה אדומה חלקה . ואולם, נקבע כי העובדה שהחולצה נמצאה בדלי מים, בעוד שותפו לדירה של המבקש מעיד כי המבקש לבש אותה באותו היום והחליף לחולצה אחרת ובעוד המבקש מכחיש כי לבש חולצה אדומה באותו יום – מהווה ראייה נסיבתית התומכת בגרסת המתלוננת. כמו כן, בית המשפט הצביע על סתירות שעלו בגרסת המבקש, בין היתר, לעניין האליבי שנטען על ידו, הבגדים שלבש ביום האירוע והסיבות לחתך טרי שהיה בידו. לאור האמור, נקבע כי המבקש ביצע את המיוחס לו בכתב האישום והוא הורשע בעבירות של שוד ופציעה בנסיבות מחמירות.

הערעור לבית משפט זה

3.

בערעורו לבית משפט זה, חזר המבקש על טענתו כי נפל פגם במסדר הזיהוי, לאור בקשת המתלוננת שהניצבים יפתחו את פיהם וטען כי הרשעתו התבססה רק על ראיית הזיהוי. בנוסף, ביקש המבקש בערעורו שלא לייחס משקל לעדות שותפו לדירה, אשר הביאה להפרכת האליבי לו טען, כיוון שמ דובר בנרקומן שסבל מפגיעה בראשו.

4

ביום 17.3.2008, דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע כי בפני הערכאה הדיונית הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו וכי אין מקום להתערבות בממצא המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. יתר על כן, נקבע כי בנסיבות המקרה שתוארו לא נפל פגם במסדר הזיהוי שנערך וצדק בית המשפט המחוזי באשר קבע כי המתלוננת זיהתה את המבקש עוד קודם לפתיחת פיו במסדר אף שלא הצביעה עליו. עוד קבע בית המשפט כי לא נפלה טעות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לראות בעדותו של השותף לדירה משום חיזוק למארג ראיות התביעה, שכן הלה העיד שהמבקש יצא את הבית באזור השעה 22:00, בעוד המבקש טען כי שהה אז בדירתם. בית המשפט הזכיר שהמתלוננת הצביעה על החולצה האדומה אשר לבש המבקש במועד האירוע וגם בכך ראה חיזוק להרשעת המבקש. אף שהמתלוננת לא דייקה בפרטי החולצה, נמצא כי אין בכך כדי להשפיע על מהימנותה. לבסוף, קבע:

"הנה כי כן, בפני הערכאה הדיונית הונח מארג מהימן ביותר של ראיות, ולהשקפתנו היה רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע כי אשמתו של המערער הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים".

הבקשה למשפט חוזר

5.

בבקשה שלפניי מעלה המבקש ארבע טענות: ראשית , המבקש טוען כי עקב מצב בריאותו הלקוי במועד בו נדון ערעורו בפני בית משפט זה, ביקש מבא כוחו, עו"ד ד' מורל, לדחות את הדיון, אך הדיון בכל זאת נשמע במועדו. שנית , המבקש טוען כי הדיון התנהל מבלי שהיה נוכח בו ועל כן נגרם לו עיוות דין. לטענתו, הוחזק במתקן השב"ס בבית המשפט, משום שבא כוחו הטעה את בית המשפט בכך שטען בפני המותב שדן בערעור, כי המבקש מסכים לכך שהדיון יתנהל ללא נוכחותו. זאת, אף שלא נתן את הסכמתו, כך הוא טוען, ותוך הפרת חובת האתיקה כלפי הלקוח. נטען גם כי הסניגור לא פעל לטובתו. שלישית , המבקש טוען, בלי לפרט, כי קיימות עובדות נוספות אשר לא הועלו בפני בית המשפט, היכולות להפוך את הקערה על פיה ומוסיף כי הוא נשפט למאסר ממושך בעוד שהוא חף מפשע. רביעית , המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין עקב כך שלא נמסר לו פרוטוקול הדיון בעניין ערעורו.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

6.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי הבקשה אינה מגלה עילה לעריכתו של משפט חוזר. לעמדתו, אין בבקשה כדי לבסס אף לא אחת מן העילות המפורטות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). ראשית, משום שהמבקש טוען לקיומן של עובדות חדשות אשר יש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט, אלא שהוא אינו מצביע על אותן עובדות. שנית, באשר לקיום הדיון בהעדרו, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי מפרוטוקול הדיון בערעורו (מיום 13.3.2008) עולה כי בא כוחו טען בפני בית המשפט, בנוכחות המבקש, כי המבקש מסכים לקיים את הדיון בהעדרו והמבקש לא אמר דבר בעניין. בנוסף, נטען כי לפי הפרוטוקול, המבקש הובא לדיון אך חש ברע והוצא בהסכמתו מן האולם. שלישית, היועץ המשפטי לממשלה מציין כי טענת המבקש לפיה בא כוחו לא אמר אמת באומרו שהמבקש נתן הסכמתו לניהול הדיון בלעדיו, לא נתמכה בתצהיר מטעמו, ועל כן, טוען היועץ המשפטי לממשלה, אין לשעות אליה. למעלה מכך, היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין בבקשה יסוד לחשש כלשהו שמא בהיעדרותו של המבקש מן הדיון, נגרם לו עיוות דין.

הכרעה

7.

דין הבקשה למשפט חוזר להידחות. כידוע, משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. הוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט נועדה לאזן בין שני ערכים מרכזיים: מחד, תכלית חשיפת האמת והבטחת מכניזם דיוני ראוי לתיקון טעויות שהובילו להרשעת חף מאשם, ומאידך, ערך סופיות הדיון והוודאות המשפטית (ראו, למשל: מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כוזלי )). האיזון הראוי בין שני ערכים אלה מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו (מ"ח 3633/08 אליטוביץ' נ' מדינת ישראל , סעיף 32 להחלטה (טרם פורסם, 25.11.2008). המקרה דנן אינו ממין המקרים החריגים בהם נדרש להורות על משפט חוזר. המבקש לא עמד בנטל הראייה המוטל על המבקש משפט חוזר, להוכיח את מי מעילות המשנה הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל , סעיף 16 להחלטה (טרם פורסם, 16.4.2008); מ"ח 8390/08 מסילתי נ' מדינת ישראל,

סעיף 14 להחלטה

(טרם פורסם, 19.3.2009) (להלן: עניין מסילתי )).

8.

כאמור, ארבע טענות העלה המבקש. אחת מהן יש לבחון במסגרת העילה המצויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אשר דנה בקיומן של ראיות חדשות. שלוש מהן יש לבחון בראי עילת הסל בדבר עיוות דין, המצויה בסעיף 31(א)(4) לחוק.

9.

לעניין סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, הקובע כי ניתן להורות על משפט חוזר אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", ברי כי לא די באמירת המבקש כי קיימות ראיות חדשות היכולות להפוך את תוצאת המשפט. המבקש סתם ולא ביאר מה הן אותן ראיות וכיצד יכול שהיו משפיעות על תוצאת ההליך וממילא אין לשעות לטענה.

10.

הטענות הקשורות בעילת עיוות הדין, עניינן באי דחיית מועד הדיון שנקבע לערעור; היעדרות המבקש מהדיון בערעורו, על פי הטענה – בניגוד לרצונו, תוך הטעיית בית המשפט ופגיעה בייצוגו; ואי מסירת הפרוטוקול לידיו. אכן, העילה אשר בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, הינה עילת סל, שתפקידה לאפשר עריכת משפט חוזר מקום בו התעורר חשש ממשי בלבו של בית המשפט כי נגרם עיוות דין ונראה כי המקרה אינו נופל בתחומי העילות האחרות (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , סעיף 18 להחלטה (לא פורסם,

28.6.2006); עניין מסילתי , לעיל, סעיף 19 להחלטה). ב- מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ

המשפטי לממשלה , (לא פורסם, 17.10.2004), ציין השופט א' א' לוי (בסעיף 7 להחלטתו) כי התיבה "עיוות דין" כוללת גם פגמים דיוניים שנפלו בהליך, אך נדרש כי אלו יהיו כה חמורים ומהותיים, עד שנאמר שהם הובילו להרשעתו של מי שלא חטא. אין לומר כי טענותיו של המבקש ממלאות אחר הסף האמור: טענותיו אינן מעידות על עיוות דין ממשי, כל שכן עיוות דין מהסוג שיכול היה להשפיע על תוצאות המשפט בעניינו. גם בעניין כוזלי (לעיל, בעמ' 560), הדגיש הנשיא ברק כי תכליתה של עילת הסל בדבר עיוות דין, הינה למנוע מצב בו יהיו ידי בית המשפט כבולות להיעתר לבקשה, במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ישנו חשש של ממש כי נגרם עיוות דין, ואשר אינם נופלים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר. לא כך הוא הדבר בענייננו.

11.

בית המשפט אינו חייב להיעתר לבקשה לדחיית מועד דיון, אם הוא סבור שלא די בסיבה שהעלה צד להליך בתמיכה לבקשת הדחייה. היענות לכל בקשה הנוגעת למועד הדיון, תביא לשיבוש ניכר בפעילותו התקינה של לוח המשפטים ויש בה כדי לפגוע בבעלי דין אחרים הממתינים להישמע בפני בית המשפט. כל שכן לא ניתן לומר כי למועד הדיון הייתה השפעה על הרשעת המבקש או על דחיית ערעורו. לעניין היעדרות המבקש מאולם בית המשפט, יש להשיב בשניים: ראשית, המבקש טוען כי הסניגור לא אמר אמת לבית המשפט אף שלא ברור כלל איזה אינטרס יכול היה הסניגור להשיג על ידי כך, ומכל מקום, כאשר מבקש משפט חוזר מטיח אי אלו האשמות בסניגורו, שומה עליו לצרף את התייחסות הסניגור לדברים (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל , סעיף 10 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם,

22.11.2005) (להלן: עניין נימני )) . כך ביתר שאת נוכח טענתו שלא פורטה כי הסניגור לא פעל לטובתו. והיגיון הדברים ברור: בבקשות למשפט חוזר מועלות חדשות לבקרים טענות קשות כנגד סניגורים. הימנעות מצירוף תגובתם מעלה את החשש שמא המחדל נובע מהאפשרות כי דברי הסניגורים יעמדו בסתירה לטרוניות שעלו נגדם (עניין נימני , לעיל; עניין מסילתי , לעיל, סעיף 15 להחלטה). זאת ועוד, פרוטוקול הדיון מעיד על כך שלאחר שבא כוחו של המבקש אמר: "המערער לא מרגיש טוב אני מבקש שהדיון יהיה בהעדרו וזה בהסכמתו", המבקש יצא מהאולם מבלי לומר דבר. אם סבר כי בא כוחו מטעה חלילה את המותב הדן בערעורו, היה עליו להתנגד מיד לעזיבת האולם. באשר לאי מסירת הפרוטוקול לידי המבקש: אף שאין עוררין על החשיבות הנודעת לניהול פרוטוקולים של דיונים המתקיימים בבית המשפט, כחלק מהזכות להליך הוגן, ברי כי הדבר אינו נוגע להרשעת המבקש, עליה הוחלט ללא כל זיקה למסירת הפרוטוקול לידיו ובכלל להיבטים הקשורים בפרוטוקול ובוודאי לא בערעור. מעל הכל, המבקש יכול לקבל את פרוטוקול הדיון בכל עת ודי בפנייה פשוטה מצידו למזכירות בית המשפט. בכך, יהא כדי להביא לפתרון הסוגיה, ולו ביחס לנקודה קונקרטית זו. כך או כך – איני סבורה שההיעדרות מהדיון או אי מסירת הפרוטוקול לידי המבקש, גרמו לו עיוות דין.

12.

לגופו של עניין ובבחינת למעלה מן הדרוש: קריאת עדותה של המתלוננת מאששת את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זיהוי המבקש. אכן, המתלוננת זכרה את מראה פיו של המבקש, אך היה זה רק בגדר סממן נוסף:

"הבקבוק התנפץ לרסיסים קטנים, התמוטטתי על הרצפה, בהלם, הסתכלתי לשמאל ראיתיו לוקח את בול העץ, והבנתי והתרוממתי והוא חבט בי ונאבקתי בו, הוא פגע בי ביד ימין, איני זוכרת את החבטות עם הבול עץ, והלך עם התיק. הוא לבש מכנס כהה וחולצה אדומה, על פניו ראיתי סימן היכר, היה לו עור כהה, ושיניים שבחלקן חסרות, מבט מעורפל. היו כמויות דם שנטפו ממני, עליתי לחבר שלי שגר בקומה ד', במעלית, דפקתי בדלת, והוא הזמין את מד"א ואת המשטרה, לקחו אותי לבי"ח ... לפני המסדר בקשתי לכסות את פני כי פחדתי נתנו לי פיסת נייר עיתון, וכיסיתי את פני כשעיני גלויות, לקח לי פחות מדקה לזהות , כשהסתובבתי לקחתי את הזמן בכוונה, ועברתי על האנשים שעמדו מולי, זיהיתי את הנאשם, לאחר מכן כדי להיות בטוחה ביקשתי שיפתחו את פיהם של העומדים מולי, כי זכרתי כשהוא דיבר איתי שלא היו לו שיניים, וזיהיתי את הנאשם, למרות שזיהיתיו כבר לפני ..."

סוף דבר

13.

הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר והיא נדחית.