ע"פ 2961/07 מתיתיהו ולדמן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שוד ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 402(ב) ו-334 בשילוב עם 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

נטען, כי בתאריך 19.10.06, בשעת לילה, הגיעה אשה (להלן: המתלוננת) לבנין מגורים הנמצא בתל-אביב כדי לבקר את חברה. כאשר המתינה למעלית פנה אליה המערער והחל לשוחח עמה, ולפתע אחז בתיקה ומשך אותו בכוח. המערער דרש מהמתלוננת כסף, ומשטענה כי אין לה, הלם בראשה עם בקבוק שאחז בידו, וכתוצאה מכך היא נפלה על הרצפה. אולם, המערער לא הרפה מקורבנו, ועם קרש שהיו קבועים בו מסמרי ברזל הוא שב והלם בה בראשה וברגלה, ולאחר זאת נמלט מהמקום. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חתכים בקרקפת ובבית החזה וחבלות ברגליה.

2.

במהלך משפטו לא חלק המערער על כך שהמתלוננת היתה קורבן למעשה שוד כמתואר בכתב האישום. יתר על כן, הוא לא חלק גם על מהימנות המתלוננת, אולם סבר כי זיהויו על ידה כמבצעו של השוד, היה שגוי. כאן המקום לומר, כי במהלך מסדר זיהוי שנערך בשלבי החקירה, ביקשה המתלוננת מעורך המסדר להורות לניצבים לפתוח את פיהם, הואיל וזכרה שלזה אשר תקף אותה לא היו שיניים. אחדים מהניצבים אכן פתחו את פיהם, ולהשקפת ההגנה, בכך נפל פגם יסודי בזיהוי עד ששוב אין לייחס לו משקל כלשהו. מסקנתו של השופט המלומד של בית משפט קמא היתה שונה (ראו הכרעת-הדין, בעמ' 54):

"עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט היתה עדות רציפה, מלאת פרטים, ללא סתירות וללא היסוסים. העדה נתבקשה לתאר את תהליך מסדר הזיהוי והשיבה כי זיהתה את הנאשם מיד בהתחלה זיהוי מוחלט , אך לאור חומרת האשמות, ולאור העובדה שבזיכרונה היה חקוק סממן מאפיין חזק של תוקפה וזו העובדה שהוא היה ללא שיניים, ביקשה כי הניצבים יפתחו את פיהם על מנת שתוכל לאשש את זהויה כי ניצב 5, דהיינו הנאשם הוא אכן השודד" (ההדגשה הוספה).

מעיניו של השופט המלומד לא נעלמה העובדה כי המתלוננת לא הצביעה על המערער לפני שהניצבים נתבקשו לפתוח את פיהם. אולם, הוא לא ראה בכך פגם, אדרבא, הוא שוכנע כי המתלוננת זיהתה את המערער כמבצעו של השוד עוד קודם לבדיקת פיותיהם של הניצבים, ואותה בדיקה נוספת מטרתה היתה אחת – לסלק על ספק בשאלת הזיהוי נוכח ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות להליך זה. בנסיבות אלו, ונוכח הדעה המקובלת על הכל לפיה המתלוננת הנה עדה אמינה, החליט בית-המשפט להעניק לעדותה משקל מכריע, ומכאן עבר לבדוק אם היה בראיות הנוספות שהובאו בפניו כדי להפריך את החשד שדבק במערער כמבצעו של השוד או לאמתו.

3.

כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור לא יהא נוטה להתערב בממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותה ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. לא מצאנו מקום או עילה לחרוג מהלכה זו בנסיבותיו של ערעור זה, אדרבא, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה זיהתה המתלוננת את המערער קודם לפתיחת פיו, תואמת היטב את עדותה. וכך נרשם מפיה (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון):

"הזמינו אותי למסדר זיהוי, לפני המסדר ביקשתי לכסות את פני כי פחדתי, נתנו לי פיסת נייר עיתון, וכיסיתי את פני כשעיני גלויות. לקח לי פחות מדקה לזהות , כשהסתובבתי לקחתי את הזמן בכוונה, ועברתי על האנשים שעמדו מולי, זיהיתי את הנאשם , לאחר מכן, כדי להיות בטוחה ביקשתי שיפתחו את פיהם של העומדים מולי, כי זכרתי כשהוא דיבר איתי שלא היו לו שיניים, וזיהיתי את האשם למרות שזיהיתיו כבר לפני " (ההדגשה הוספה).

ובחקירה הנגדית השיבה המתלוננת באותו עניין:

" הדגשתי שלא היה לו ספק שמדובר בנאשם שהוא מס' 5 בזיהוי , אך למרות זאת סקרתי את פרצופי כולם למשך חצי דקה, ואף ביקשתי שיפתחו את הפה... נכון שאמרתי שזה עזר לי, אך ידעתי עוד לפני כן שמדובר בנאשם ... לקח לי מספר שניות לומר מיהו הנאשם, כי רציתי להיות בטוחה" (ההדגשה הוספה).

4.

נוכח עדותה של המתלוננת, אנו סבורים כי בהחלטת בית המשפט המחוזי לתת אמון בגרסתה לא נפל פגם. נהפוך הוא, לעדותה נמצאו שתי ראיות שיש בהן כדי לחזקה, עד ששוב אין ספק כי המערער הוא מבצעו של השוד עליו הוא נקרא לתת את הדין.

הראשונה מבין ראיות החיזוק הוא הודעה שנרשמה מפיו של דוד קלבק, שותפו של המערער לדירה. לכך נקדים ונאמר, כי במהלך חקירתו טען המערער כי בעת שבוצע השוד (22:30 לערך), הוא שהה בביתו, ממנו הוא יצא רק לאחר חצות, ואז נעצר. מאידך, דוד קלבק, בו אין לחשוד כמי שביקש לפגוע בהגנת המערער, השיב במהלך חקירתו (ראו ת/30, עמ' 2) בהתייחס למעשיו של המערער בליל השוד, כי "בסביבות שעה 23:00-22:00 הוא יצא לעבוד והכוונה לאיסוף בקבוקים וגרוטאות". קלבק אף הוסיף, כי יציאתו של המערער באותה שעה עוררה אצלו תמיהה ("זה נראה לי מוזר כי הוא עובד בדרך כלל עד שעה 19:00 בערך...", ראו ההודעה בעמ' 2), ועל דברים דומים חזר בעמ' 3: "הוא יצא לעבוד בשעה 22:00 – 23:30, וזה היה מוזר לי. שאלתי אותו מה פתאום אתה הולך עכשיו לעבודה, והוא ענה שהוא הולך לאסוף בקבוקים, ברזל, נחושת ואלומיניום עד הבוקר".

אכן, קלבק חזר בו מגרסה זו במהלך עדותו בבית המשפט, אולם בעניין אחד נותר עקבי – שעת יציאתו של המערער מהדירה ("בסביבות עשר", ראו עמ' 33 לפרוטוקול). מפיו של קלבק ניתן אישור לעניין נוסף המשמש אף הוא חיזוק לזיהוי המערער כמבצעו של השוד. בהודעה אותה מסרה המתלוננת בליל האירוע (נ/1), היא נתבקשה לתאר את לבושו של התוקף, ובין היתר, טענה כי הוא לבש " חולצה אדומה עם הדפס לבן " (ראו עמ' 1 של ההודעה), ותיאור דומה נשמע מפיה גם במהלך עדותה בבית המשפט (ראו עמ' 7). בעקבות מעצרו נלקח המערער לדירה בה התגורר, ובחיפוש שנערך שם נמצא דלי ובו בגדים מלוכלכים של המערער, כשמעל כולם היתה מונחת חולצה אדומה (ראו הדו"ח ת/18). אכן, על חולצה זו (ראו ת/5, צילום 16) לא נמצא הדפס לבן, אולם אין בכך כדי להפריך את החשד שדבק במערער, הואיל והשוטר ששמע את גרסת המתלוננת סמוך לאחר תקיפתה, רשם מפיה (ראו ת/18) כי התוקף "לבש חולצה אדומה יתכן עם הדפס לבן". ואם בכך לא די, מעדותו של קלבק עולה כי כאשר יצא המערער מהדירה הוא לבש חולצה אדומה, "ולאחר מכן החליף לטריקו בצבע אחר. לא זוכר מתי החליף, הוא הגיע הביתה להחליף חולצה, איני יודע מתי" (בלשון העד, בעמ' 33 לפרוטוקול).

בא-כוח המערער ביקש שלא לייחס משקל כלשהו לעדותו של קלבק, אולם מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שונה, ולא ראינו מקום להתערב בה.

הנה כי כן, בפני הערכאה הדיונית הונח מארג מהימן ביותר של ראיות, ולהשקפתנו היה רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע כי אשמתו של המערער הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים.

5.

באשר לערעור כנגד העונש – נדמה כי אין צורך לומר עד כמה חמורות היו העבירות אותן ביצע המערער. הוא תקף אשה שנקלעה לרוע מזלה בדרכו, וחבט בה ללא רחם לאחר שגנב ממנה את רכושה. התנהגות מסוג זה ראויה לגינוי ולענישה קשה, והדברים נאמרים ביתר שאת לאור עברו הפלילי הכבד של המערער.

התוצאה היא אפוא שאנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.