רע"פ 913/09 יואב דידי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (עמ"ק 103/06) בגין עבירה של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר בניה, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר כאמור, לפי סעיפים 204(א), 145(א)+(ג) ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1956 (להלן: חוק התכנון והבניה ); אחריות מנהל בתאגיד לביצוע העבירה כאמור, לפי סעיף 253 לחוק התכנון והבניה; ועבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ).

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש היה מנהל פעיל ודירקטור בחברת "י.ד. בנגב בנייה ופיתוח בע"מ". במהלך שנת 2004 בנו או הציבו המבקש, החברה ואחרים שמונה מבנים על קרקע שבבעלותם במושב גבעולים, וזאת ללא היתר בנייה ובשימוש החורג מייעוד המקרקעין על פי תוכנית המתאר הרלוונטית. בנוסף, העסק אשר הופעל על המקרקעין פעל ללא רישיון עסק. עוד צוין בכתב האישום כי סכום אגרת הבנייה עבור כלל המבנים הינה 1,079.50 ש"ח וכפל האגרה הינו 2,159 ש"ח.

ביום 12.3.2008 הרשיע בית משפט השלום (כובד השופט י' אקסלרד ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. ביום 8.7.2008 גזר עליו בית המשפט קנס בסך 80,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו; התחייבות בסך 100,000 ש"ח שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה למשך שנתיים, והתחייבות בסך 10,000 ש"ח שלא יעבור עבירה לפי חוק רישוי עסקים; באם לא ייחתמו התחייבויות אלו תוך 72 שעות, ייאסר המבקש לעשרה ימים. כן ציווה בית המשפט כי כנגד המבנה נשוא כתב האישום יוצא צו הריסה אשר ייכנס לתוקפו ביום 31.12.2008. באם לא יבצע המבקש את צו ההריסה עד למועד האמור, תוסמך לעשות כן הוועדה המחוזית או הוועדה המקומית לתכנון ובניה. בית המשפט מצא כי מחד גיסא המבקש הינו צעיר נורמטיבי נעדר עבר פלילי אשר הודאתו חסכה זמן שיפוטי ניכר. מאידך גיסא, בית המשפט מצא כי המבקש נהנה מפרי חטאו למשך מספר שנים, כאשר הקים מבנים וניהל עסק ללא היתרים מתאימים. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי פעל למען השגת היתר מתאים למבנים האמורים בהיעדר ראיה תומכת.

המבקש ערער על גזר דינו ל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5447/08). ביום 16.11.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת ד' אבניאלי ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי על אף שניתן היה להגיש נגדו כתב אישום בגין כל שמונת המבנים שנבנו ללא היתר, רשאית הייתה המשיבה להגיש כתב אישום מאוחד ולדרוש כי המבקש ייקנס בשל בניית כל אחד מהמבנים. כמו כן, נקבע כי בניית המבנים, והשימוש המתמשך בהם עד למועד מתן גזר הדין, הינם עבירות מתמשכות ועל כן הקנס שהוטל על המבקש נמוך מהסכום המקסימאלי אותו ניתן היה להטיל עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי מבחינה מהותית יש לראות את מעשיו המתוארים בכתב האישום כמקשה אחת ולא כמספר עבירות המצדיקות ענישה מצטברת.

עוד גורס הוא כי בגזר דינו של בית המשפט קמא לא נלקח בחשבון כי המבנים נשוא כתב האישום אינם יוצרים הפרעה לתכניות מתאר קיימות, בניגוד לבנייה מסחרית או תעשייתית מאסיבית, ועל כן הבקשה מעלה סוגיה עקרונית הנוגעת למדיניות הענישה.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלוונטיים בגזר דינו בצורה מנומקת ומסודרת, והדגיש את החומרה הקיימת במעשיו של המבקש, אשר עשה רווח כספי מזלזול בחוקי התכנון והבניה.

מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כפי שציין בצדק בית המשפט

המחוזי, המ דובר כאן בכתב אישום אחד אמנם, אך כזה המפרט בתוכו את בנייתם ללא היתר של מספר מבנים שונים בקרקע האמורה, אשר ניתן להרשיע בגין כל אחד מהם את המערער על פי חוק התכנון והבניה. כפי שציינתי במקרה דומה:

"הלכה היא כי יש בחלק העובדתי שבכתב האישום כדי להבהיר את סעיפי האישום וכי יש לקרוא את כתב האישום כחטיבה אחת, כשהדגש הוא על העובדות (ראו רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005); מ"ח 8827/06 מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2007)). (ראו רע"פ 9354/07 טוניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.2008) להלן: פרשת טוניק )".

ואכן, בית המשפט המחוזי עמד על כך כי בסעיף 3 לכתב האישום נכתבה רשימה מפורטת של כל מבנה ומבנה אשר הוקם על ידי המבקש ואחרים שלא כדין, ובסעיף 8 לכתב האישום ישנה רשימה המפרטת באופן פרטני את אגרת הבנייה שיש לשלם בגין כל מבנה ומבנה בנפרד (גם לעניין זה ראו פרשת טוניק ). על כן לא נפל פגם בגזר דינו של בית משפט השלום אשר גזר את עונשו של המבקש ביחס לשמונת העבירות השונות בהן הורשע על פי עובדות כתב האישום.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.