רע"פ 9354/07 הרב אבנר טוניק נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה שמעונים

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (עמ"ק 339/05) בגין עבירה של ביצוע עבודות בניה הטעונות היתר ושימוש, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב), 204(ג), 208 ו-253 לחוק התכנון ובנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ).

על פי המתואר בכתב האישום, בין השנים 2002 ו-2005 המשיב ביצע עבודות בניה רחבות היקף של 11 בניינים בסדר גודל כולל של כ-864 מ"ר ללא היתרי בנייה. בנוסף להקמת המבנים, ביצע המבקש עבודות פיתוח רחבות היקף של סלילת דרך גישה מאספלט באורך של 100 מטרים , סלילת רחבת אספלט בשטח של 350 מ"ר וכן סלילת שבילים, הכול כאמור ללא היתרי בנייה הדרושים בחוק.

ביום 4.7.2006 הרשיע בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' אקסלרד ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו. ביום 21.3.2007, לאחר שמיעת הטענות לעניין העונש מפי הצדדים, גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 200,000 ש"ח או 250 ימי מאסר תמורתו; הוצא צו הריסה כנגד המבנים נשוא כתב האישום אשר ייכנס לתוקף ביום 21.3.2008 אלא אם כן יתקבל היתר בניה כדין, תוך אפשרות להארכת מועד זה באם לא יקבל המבקש היתר מסיבות שאינן תלויות בו; ולבסוף חויב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 200,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתם כי יימנע תוך שנתיים מלעבור עבירה לפי חוק התכנון והבניה (למעט עבירת שימוש ללא היתר, עד למועד תחילת תוקפו של צו ההריסה).

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 4192/07). הערעור הופנה כנגד גובה הקנס בלבד.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי ) דחה בפסק דינו מיום 16.9.2007 את ערעור המבקש בקובעו כי בית משפט השלום נתן את הדעת לכל הטענות אשר הובאו בפניו בנוגע לגובה הקנס וכי לא נמצא כל פגם בגזר דינו אשר תואם בחומרתו את נסיבות העניין ואת היקף הבנייה הרחב נשוא עבירות אלו. עם זאת בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בגובה הקנס אשר הושת על המערער והקטין אותו לסכום של 150,000 ש"ח נוכח העובדה כי המשיב נוקט בהליכים להסדרת הבנייה ובהתחשב בעובדה כי מרבית המבנים הינם מבנים יבילים וכי אין מ דובר

בבניה לצורכי מסחר אלא למטרות צדקה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי חרגו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מסמכותם בהטלת עונש הקנס, לאור העובדה כי יש לראות את מעשהו כמעשה אחת המצדיק עונש אחד, ולא כמספר מעשים המצדיקים עונשים מספר, משום שכתב האישום ייחס לו אישום אחד בלבד ועל כן, היה ראוי לחייבו בסכום שלא יעלה על 67,300 ש"ח. לטעמו די בכך בכדי לבטל את גזר הדין. טענה נוספת שהמבקש טוען הינה כי נפלו פגמים במדיניות הענישה אשר ננקטה על ידי בית המשפט וכי היה ראוי להתחשב בשיקולי תכנון ותכלית חוק התכנון והבנייה לשם קביעת גובה הקנס.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, הן מהטעם שנסיבות המקרה לא הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה שמצדיקה מתן רשות ערעור, והן מהטעם כי לגופו של עניין בית משפט השלום נתן דעתו לכל הטענות שהובאו בפניו לגבי גובה הקנס בטרם נתן את גזר הדין בעניינו של המבקש. זאת ועוד, מדגישה המשיבה שמחדלו של המבקש שלא לחזור בו מהודאתו בזמן הטיעונים לעונש מוכיח כי הוא הבין את כתב האישום ואת העבירות אשר הורשע בהן.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מנוסח הכרעת הדין עולה בבירור כי בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות

שיוחסו לו בכתב האישום. הלכה היא כי יש בחלק העובדתי שבכתב האישום כדי להבהיר את סעיפי האישום וכי יש לקרוא את כתב האישום כחטיבה אחת, כשהדגש הוא על העובדות

(ראו רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005); מ"ח 8827/06

מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2007)). המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ואשר פירטו את המבנים הבלתי חוקיים שהוא הקים בזה אחר זה. זאת ועוד, בזמן הדיון בטיעונים לעונש הובהר על ידי המשיבה כי היא מבקשת לחשב את גובה הקנס לפי מספר הבניינים שהוקמו על ידי המבקש, קרי, לפי מספר העבירות בהן הוא הורשע.

כך גם בנוגע לטענות בגין הפגמים במדיניות הענישה. הטענות אותן מעלה המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן. עיון בפסק דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.