רע"פ 1352/09 קבוץ עלומים נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (עמ"ק 505/05) בגין עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; עבירה של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר כאמור, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב), 204(ג) ו-208, לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1956 (להלן: חוק התכנון והבניה ); ואחריות של תאגיד לביצוע עבודה או שימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר כאמור, לפי סעיף 253 לחוק התכנון ובניה.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, במקרקעין הנמצאים בבעלותו ובשטחו של המבקש, הוקם במהלך שנת 2004 מבנה הטעון היתר בשטח של 550 מ"ר, המשמש כמוסך רכבים. בנוסף, במהלך שנת 2004 או בסמוך לה נעשו עבודות שיפוץ הטעונות היתר במבנה ששטחו 345 מ"ר לצורך הקמת עסק של צביעת מכוניות. בנוסף, במבנים המתוארים לעיל לא הוקם מרחב מוגן דירתי כנדרש. למבקש נמסרה הודעה בדבר ההפרות הנ"ל מאת המשיבה ביום 3.3.2005 וביום 10.3.2005.

ביום 12.2.2008 הגיעו הצדדים להסדר לפיו יתוקן כתב האישום כך שבגין המבנה ששטחו 345 מ"ר יואשם המבקש בעבירת שימוש ללא היתר במקרקעין, אך לא בעבירה של בניה ללא היתר. במעמד הזה הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט י' אקסלרד ) את המבקש בעובדות כתב האישום המתוקנות, כפי שהוסכמו בין הצדדים.

בהסכמת הצדדים, ביום 18.6.2008 תוקנה הכרעת דינו של בית משפט השלום כך, שהמבקש יורשע בשימוש ללא היתר במבנה בשטח של 313.92 מ"ר, תחת המבנה בשטח של 345 מ"ר המוזכר לעיל. במעמד זה הוציא בית משפט השלום צו אשר הורה למבקש להפסיק את השימוש החורג והשימוש ללא רישוי במקרקעין, אשר ייכנס לתוקפו ביום 18.6.2009. בנוסף, בית משפט השלום גזר על המבקש קנס בסך 200,000 ש"ח; והתחייבות בסך 100,000 ש"ח למשך שנתיים, כי המבקש לא יעבור עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, למעט עבירת שימוש ללא היתר, עד אשר ייכנס לתוקפו הצו המוזכר לעיל. בגזר דינו התייחס בית משפט השלום לבניה רחבת ההיקף שנעשתה ללא היתר במקרה זה, אשר הינה חלק מתופעה רחבה שמחייבת ענישה מרתיעה. מנגד ציין בית משפט השלום את היות המבקש ישוב הנתון להפגזות טילים מרצועת עזה, דבר שיש להתחשב בו לקולא.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5391/08). בערעורו טען, בין היתר, כי אין להטיל עליו אחריות פלילית בגין מעשיו, או למצער להטיל עליו עונש סמלי, משום שהאשם במקרה זה רובץ לפתחה של הועדה המקומית לתכנון ובניה – "שמעונים", אשר עיכבה את הליכי אישור המבנים נשוא כתב האישום. על כן טען, כי נקלע למצב בו בנה ועשה שימוש במבנים ללא היתר, עקב מחדלה של המשיבה ועל כן יש לזכותו מכוח "הגנה מן הצדק".

ביום 13.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט ) את הערעור, בקובעו כי אין מקום להתייחס למרבית טענותיו של המבקש, אשר הועלו לראשונה בפני ערכאת הערעור. מעבר לכך ציין בית המשפט המחוזי שטענת המבקש, כי אינו אחראי להפרת חוקי התכנון והבניה, תמוהה היא, לאור הודאתו בביצוע העבירות נשוא ההליך. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי העונש אשר הוטל על המבקש אינו חריג בחומרתו, ולא מצא מקום להתערב בו.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את הטענה כי מחדלה של הועדה המקומית לתכנון ובניה – "שמעונים", הוא העומד מאחורי הפרת חוקי התכנון והבניה, ויש לזכותו במקרה זה, או למצער לבטל את הקנס אשר הוטל עליו, משום תחולתה של "הגנה מן הצדק". עוד גורס המבקש כי לא הובאו לפני בית המשפט ראיות הנוגעות לרווח הכלכלי שהפיק מביצוע העבירות. לעניין זה טוען הוא כי תיקון רכבי הקיבוץ שנעשה במקום אינו בגדר עבירה, ואילו אחוז הרווח שהפיק מתיקון רכבים שאינם שייכים לקיבוץ הינו זניח, ומכל מקום לא הוכח. לדידו, בנסיבות אלו חורג עונשו מרף הענישה המקובל בעבירות אותן ביצע. בנוסף, המבקש טוען כי השימוש שנעשה במקרקעין נשוא ההליך הינו בראש ובראשונה לצרכי הקיבוץ, ועל כן אינו סותר את תכליות חוקי התכנון והבניה, שיקול אשר יש לשקול לקולא. לבסוף טען כי פעל בתום לב, שכן משהובהר לו שנדרש היתר לשם הקמת ושדרוג המבנים, נעשתה פניה לרשויות לקבלת היתרים אלו ולבסוף אישרו הרשויות את תוספת הבניה בטרם נגזר דינו, ואילו ההיתר לשימוש שנעשה במקרקעין יושג בקרוב.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות לגופן, המשיבה בדעה שעל המבקש היה לפנות לרשויות להשגת היתרים מתאימים בטרם עסק בבניה ובשימוש ללא היתר במקרקעין, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו, משעבר על החוק בעת שתוצאות ההליך לא היו ידועות מראש. אשר לחומרת העונש, המשיבה טוענת כי הטענה שהרווח הכספי אשר הופק מן העסק שפעל במקרקעין הינו שולי נטענה בעלמא, ומכל מקום הקנס שהוטל על המבקש עונשי באופיו, ואינו נגזר בהכרח מהרווח הכספי אשר הופק בפועל כתוצאה מהפרת חוקי התכנון והבניה. לבסוף טוענת המשיבה כי יש לנקוט בענישה מחמירה בכל הנוגע לעבירות תכנון ובניה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כפי שציינו בצדק הערכאות הקודמות, התפשטות תופעת הבניה הלא חוקית בישראל מחייבת ענישה הרתעתית, אשר תאיין את התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה (ראו רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2006)). כמו כן, על אף עיכובים שייתכן וחלו בהתנהלות הרשויות מול המבקש, אין בכך לשנות את העובדה כי הוא עשה דין לעצמו ובנה מבנים בהיקף נרחב במקרקעין, וכן עשה בהם שימוש טעון היתר ללא היתר כאמור, בטרם פנה להסדיר את עסקיו כנדרש (ראו רע"פ 3591/08 נחמיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2008)). לבסוף, לא מצאתי מקום להתערב בגובה הקנס אשר הוטל על המבקש, הנמוך בהרבה מהקנס אותו ניתן להטיל עליו לפי סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגין העבירות בהן הורשע המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.