רע"פ 3542/13 כחלון ופיגנבוים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ. הועדה המקומית לתכ

1.

המבקשים הורשעו על פי הודאתם במספר עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והתקנות שהותקנו מכוחו. המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) – שהמבקש 2 (להלן:

המבקש ) שימש כמנהלהּ בפועל – ביצעה בשנים 2009-2008 מספר עבודות בנייה רחבות היקף (שני בנייני מגורים רבי-קומות) ללא היתר, ואף אכלסה את אחד הבניינים בדיירים לפני שנתקבל טופס 4. בנוסף, המבקש ביצע עבודות בניית שלד להקמת בית מגורים בן 3 קומות בשנת 2008, ללא היתר בנייה כדין.

2.

בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כב' השופט הבכיר א' גולדס ) גזר על המבקשת קנס בסך 100,000 ש"ח ועל המבקש קנס בסך 50,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתם. המבקשים טענו בטיעוניהם לעונש כי הם נקלעו לביצוע העבירות, בשל עיכוב בלתי צפוי באישור ההיתר, שניתן בסופו של יום. בגזר-דינו, ציין בית המשפט לעניינים מקומיים כי נתון זה נלקח בחשבון לעניין שיקולי הענישה.

3.

בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' שפסר ) קיבל את ערעור המשיבה, בקובעו כי העונש שהוטל על המבקשים חורג משמעותית לקולה מרף הענישה המקובל והנדרש. צוין כי מדובר בעבירות בנייה בהיקפים גדולים ביותר, שבוצעו במודע, גם לאחר שקיבלו המבקשים אזהרות בנדון ואף אחרי הגשת כתבי האישום. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי הם נכנסו למלכוד נוכח עיכוב בלתי צפוי בקבלת היתר הבנייה, ונאלצו לבצע את העבודות כדי לקיים את התחייבויותיהם החוזיות מול רוכשי הדירות. בתשובה לטענות אלה, קבע בית המשפט כי מי שמתקשר בחוזים ומתחיל בבנייה לפני שניתן לו היתר בנייה כדין, אין לו להלין אלא על עצמו. נקבע כי יש מקום לענישה מחמירה בעבירות אלה, שהפכו למכת מדינה, ובמיוחד להגדלת סכום הקנס נוכח העובדה שמדובר בעבירות שמהותן מסחרית-כלכלית. עוד צוין כי המבקש כבר הורשע בעבר בעבירה דומה. בית המשפט קבע אפוא כי מתחם הענישה הראוי, לפי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הוא בין 500,000 ש"ח עד 1.5 מיליון ש"ח עבור המבקשת, ובין 250,000 ש"ח עד ל-750,000 ש"ח עבור המבקש. במסגרת שקילת השיקולים לקולה, עמד בית המשפט על כך שניתן בסופו של דבר היתר כדין, וכן טופס 4. כן ניתן משקל, בין היתר, למאמצי המשיבים להשגת היתר, ודאגתם לרוכשי הדירות. נוכח המקובץ, החליט בית המשפט להטיל על המבקשים קנס ברף הנמוך של מתחם הענישה שנקבע – קנס של 500,000 ש"ח עבור המבקשת, וקנס של 250,000 ש"ח עבור המבקש.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי יישם בצורה שגויה את תיקון 113 לחוק העונשין, בנוגע לקביעת מתחם הענישה. לשיטתם, בית המשפט היה צריך להתייחס לנסיבות המקלות הקשורות לביצוע העבירה (ובפרט – המאמצים שנעשו להשגת היתר כדין וטענות בנוגע להתנהלות הרשויות בנדון), במסגרת קביעת מתחם הענישה, ולא רק בשלב גזירת העונש. בכך, לפי הנטען, פעל בית המשפט המחוזי בניגוד להוראת סעיף 40ט(5) לחוק העונשין. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהוראת סעיף 40ח לחוק העונשין, הקובע כי בקביעת מתחם עונש קנס הולם, יש להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם. לגופם של דברים, נטען כי הקנסות שהוטלו הם גבוהים מדי, תוך הפנייה לפסיקה שבה הוטלו קנסות נמוכים יותר בנסיבות דומות. עוד נטען כי התכלית הכלכלית-הרתעתית שבבסיס הטלת קנס על קבלן המורשע בעבירות תכנון ובניה אינה רלוונטית בנסיבות העניין, שכן המבקשים ממילא ספגו הפסדים כבדים כתוצאה מהפרויקטים נושא כתבי האישום. בנוסף, נטען כי מצבם הכלכלי של המבקשים הוא בכי רע.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לדבריה, רשות ערעור ביחס לחומרת העונש תינתן רק בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה, ואילו המבקשים לא הביאו כל ראיה לכך. המשיבה טוענת כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי הדין שאליהם הפנו המבקשים (בתמיכה לטענתם כי הקנס שהוטל עליהם סוטה לחומרה ממתחם הענישה המקובל), שכן נסיבות העבירות שבהן הורשעו המבקשים הן חמורות יותר. לגופם של דברים, נטען כי אין עילה להתערב בקנסות שהוטלו על המבקשים. מדובר בעבירות חמורות של בניה שלא כדין בהיקפים עצומים, שנעשו על רקע כלכלי ומסחרי. עוד מציינת המשיבה כי המבקשים המשיכו לעבור על החוק, גם לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. המשיבה טוענת כי המבקש לא הביא כל אסמכתה בתמיכה לטענה בדבר מצבו הכלכלי הקשה, ולכן ממילא לא היה מקום להתחשב בנתון זה במסגרת קביעת מתחם הענישה, וכי טענות המבקשים בנוגע להתנהלות הרשויות נדחו על-ידי בית המשפט. צוין כי בית המשפט הלך כברת דרך לקראת המבקשים – בכך שקבע מתחם ענישה לכלל העבירות ביחד, ובכך שהתחשב בטענות בדבר המצב הכלכלי והמאמצים שנעשו להשגת היתר כדין כשיקולים לקולה.

6.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, שכן היא אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בנוסף, הלכה היא שטענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997)). לאחר בחינת הבקשה והתשובה לה, לא מצאתי כי המבקשים הצביעו על סטייה ממדיניות הענישה בנסיבות דומות. בית המשפט המחוזי יישם את הכלל שעליו חזר בית משפט זה פעמים רבות בנוגע להטלת ענישה כלכלית מרתיעה ביחס לעבירות על דיני תכנון ובניה, ובלשונו של השופט ס' ג'ובראן באחת הפרשות:

"על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו" (רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל

(17.5.2006)).

7.

גם בטענותיהם הכלליות של המבקש לא מצאתי ממש. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי יישם בצורה שגויה את תיקון 113 לחוק העונשין, בכך שלא התחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה במסגרת קביעת מתחם הענישה, אלא רק בשלב של גזירת עונש. לא מצאתי כי טענות אלה מצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, כפי שציינתי לאחרונה, החידוש הטמון בתיקון 113 לחוק העונשין שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, ואופן הפעלתו על ידי בתי המשפט מעוררים סוגיות שונות, והנחתי היא כי נושאים אלה יתבררו על-ידי בית משפט זה במהלך הדברים הרגיל (רע"פ 3674/13 גביר נ' מדינת ישראל (23.5.2013)). שנית, כפי שציינה המשיבה בתשובתה, בית המשפט המחוזי ציין כי הטענה בנוגע למצבו הכלכלי של המבקש לא נתמכה באסמכתאות, ודחה את הטענה הנוגעת להתנהלות הרשויות. לכן, ממילא לא היה מקום בנסיבות העניין להתחשב בנתונים אלה בקביעת מתחם הענישה.

הבקשה נדחית אפוא, וממילא מתבטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.5.2013.