רע"פ 5330/13 יעקב אבירם נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום שבו ייוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה, שבועת שקר ובידוי ראיות. לפי כתב האישום, המבקש התייצב בלשכת ההוצאה לפועל כמנהל חברה שנחזתה להיות הזוכה לפי שטר חוב מזויף אותו הוא הגיש לביצוע. במסגרת הטיפול בהליכי ההוצאה לפועל, העביר המבקש את שטר החוב לעורך-דין ושימש כשליח למסירת מסמכי ההוצאה לפועל לחייב לפי השטר. המבקש הציג מצג שווא שלפיו החייב סירב לקבל את המסמכים מידיו (להלן: אישור המסירה ) וצירף תצהיר על כך (להלן: התצהיר ). בעקבות זאת, נמכר נכס של החייב לכאורה על ידי כונס נכסים, והמבקש קיבל בעבור שטר החוב שהציג מאות אלפי שקלים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' בארי ) הרשיע את המבקש בכל העבירות שייוחסו לו, וגזר עליו 20 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח ופיצוי למשפחת הקורבן בסך של 210,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לצד הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה להגשת ראיות נוספות בערעור: תמלילי עדויות שנשמעו בהליך אזרחי מקביל שהתנהל בגין אותה פרשה. לאחר דיון בבקשה להוספת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה ד' ברלינר וכב' השופטים

ג' קרא ו מ'

סוקולוב ) להחזיר את הדיון לבית המשפט השלום כדי לאפשר לצדדים לחקור פעם נוספת את אחד העדים שהעיד גם בהליך האזרחי. בעקבות זאת נחקר העד פעם נוספת, בחקירה שהוגבלה לפי החלטת בית המשפט המחוזי לסוגיית התצהיר ואישור המסירה. בסיום החקירה נתן בית משפט השלום הכרעת דין משלימה והחליט להותיר את ההרשעה על כנה לאחר שלא נמצא כי יש בטענות החדשות שהוצגו כדי לשנות ממסקנתו. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בערעור, ובית המשפט דחה את הערעור על הכרעת הדין, וקיבל את הערעור על גזר הדין, בהעמידו את עונש המאסר בפועל על שנת מאסר אחת.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו על נימוקים חדשים מאלו שעמדו בבסיס הכרעת הדין, מבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן מפניהם. לטענתו, בבית המשפט השלום נסמכה הרשעתו על אישור המסירה והתצהיר הכוזבים – מבלי שניתן משקל לשטר החוב המזויף ותוך קביעה כי לא הוכח שהמבקש הוא שזייף אותו. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי סמך את הרשעתו בעיקרה על שטר החוב, לאחר שהראיות הנוספות שהציג הוכיחו שלא קיים קשר סיבתי בין אישור המסירה והתצהיר הכוזב לבין ההתקדמות בהליכי ההוצאה לפועל. לטענת המבקש, הגבלת החקירה הנוספת של העד לאישור המסירה והתצהיר, מנעה ממנו אפשרות להציג ראיות לטובתו גם בעניין שטר החוב שבגינו הוא בסופו של דבר הורשע. עוד טוען המבקש שנגרם עיוות דין חמור מאחר שהוא היחיד שהורשע בפרשה בעלת משתתפים רבים למרות חלקו הקטן במעשים. לכך יש להוסיף את הימשכות ההליכים ואת נסיבותיו האישיות כחולה במחלת סרטן וסכרת והיותו נפגע פעולת טרור.

4.

מנגד טוענת המשיבה כי הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על נימוקים אחרים נעשתה מכוח סמכותו על פי דין, וכי השימוש בסמכות זו לא מעלה שאלה משפטית-עקרונית שיש הצדקה לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בעניינה. עוד נטען כי לא נשללה מהמבקש כל זכות להתגונן שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על קביעת בית משפט השלום שלפיה המבקש פעל למימוש שטר שידע שהוא מזויף. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי בית משפט השלום קבע שעדותו של המבקש אינה אמינה; וכי בית המשפט המחוזי קבע שרכיבי העבירות שיוחסו למבקש הוכחו במלואם על סמך עובדות שלא היו שנויות במחלוקת. באשר למעורבותם של אנשים נוספים בפרשה שלא הועמדו לדין, נטען כי לכך ניתן משקל במסגרת שיקולי הענישה ומכל מקום אין בכך כדי להפחית מחלקו של המבקש במעשים. כמו כן נטען כי להימשכות ההליכים ניתן משקל ראוי בערכאת הערעור שהפחיתה מטעם זה בלבד את עונשו של המבקש. לסיום טענה המשיבה כי העונש שנגזר על המבקש הוא מתון בהינתן העובדה שהוא הורשע בעבר בעבירות דומות וכן בכך שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי שלא הופעל בשל טעות.

5.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לקיים בירור ערעורי שני, אלא כאשר עולה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי "בית המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה". יישום פרטני של סמכות זו אינו מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (השוו רע"פ 5227/08 אמדורסקי

נ' מדינת ישראל (11.8.2008); רע"פ 7508/08

פכר נ' מדינת ישראל (29.12.2008)). מעבר לכך, בענייננו,

עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי הכרעתו נסמכה במלואה על התשתית העובדתית ועל קביעת המהימנות שנקבעו בבית המשפט השלום. באשר לטענותיו של המבקש בדבר עיוות הדין שנגרם לו בשל העדר ההתחשבות בנסיבותיו הייחודיות, הרי שמצאתי כי שתי הערכאות הקודמות שקלו נסיבות אלו ונתנו להן את המשקל הראוי. ככל שטענות אלו מכוונות לבקשה לערער על חומרת העונש, הרי שכבר נפסק כי טענות נגד חומרת העונש מקימות עילה למתן רשות ערעור רק במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997) ;

רע"פ 3542/13 כחלון ופיגנבוים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (15.7.2013)).

בית המשפט המחוזי מצא כי בית משפט השלום שקל את מכלול השיקולים לקולה ולחומרה וכי העונש שהוטל על המבקש תואם את חומרת העבירה ואת מיהות העבריין, וקיבל בחלקו את הערעור אך מפאת הימשכות ההליכים. מצאתי כי העונשים שהושתו על המבקש אינם חורגים ממתחם הענישה הראוי, וכי אין הצדקה להעניק רשות ערעור לבית משפט זה לפי אמת המידה הנוהגת.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 17.11.2013 עד השעה 10:00 בבית סוהר בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.