רע"פ 7508/08 אהרון פכר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 6417/06) בגין שתי עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

כתב האישום חולק לשני אישומים, מהם עולה מסכת עובדתית דומה בעיקרה, אשר התרחשה בתחילת שנת 2002. בשני האישומים מדובר בצ'ק שהוצא ונשלח בדואר אולם נגנב בדרכו ליעדו. לאחר מכן קיבל המבקש או אלמוני מטעמו את הצ'ק הגנוב, והמבקש או האלמוני מטעמו זייף את הצ'ק על ידי כך שמחק את שם המוטב המקורי ותחתיו רשם אותו לפקודתו של המבקש תוך רישום שמו בשיבוש קל. לאחר מכן, על פי המתואר, הפקיד המבקש או מי מטעמו את הצ'ק בחשבון בנק המתנהל על שמו של המבקש והצ'ק נפרע. באישום הראשון דובר על צ'ק בסכום 46,634 ש"ח ובשני על סכום של 6,786 ש"ח.

בפסק דינו מיום 2.7.2007 זיכה בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ז' הדסי-הרמן ) את המבקש מעבירות הזיוף מחמת העדר ראיות לכך שהמבקש או מי מטעמו הוא שזייף את הצ'קים על פי המתואר בכתב האישום בשני חלקיו. יחד עם זאת, הרשיע אותו בית המשפט בעבירות השימוש במסמך מזויף ועבירות קבלת דבר במרמה. את הרשעתו של המבקש בכל הנוגע לחלקו הראשון של כתב האישום ביסס בית המשפט על העובדה, שלא הייתה שנויה במחלוקת, כי ימים מספר לאחר ההפקדה הודע לו למבקש על ידי נציג הבנק כי עסקינן בצ'ק מזויף וקבע כי די בידיעתו המאוחרת של המבקש אודות זיופו של הצ'ק על מנת לבסס הרשעתו. באשר לחלקו השני של כתב האישום, ביסס בית המשפט את הרשעתו של המבקש על ההנמקה לפיה יש להסיק את ידיעתו של המבקש על היות הצ'ק במקרה זה מזויף מניסיונו בפרשת הצ'ק המזויף הראשון.

ביום 11.7.2007 גזר בית המשפט על המבקש שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה של מרמה או הונאה על פי הוראות חוק העונשין; קנס בסך 30,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתם; ופיצוי לבנק על סך 7,500 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71742/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ד' ברלינר ו ז' המר והשופטת י' שבח ) קיבל את טענות המבקש לפיהן בית משפט קמא נתפס לכלל טעות משסבר כי הוא ידע כי הצ'ק השני הינו מזויף רק מחמת הניסיון שרכש עם האלמוני מפקיד הצ'קים בהקשר לצ'ק הראשון, שכן כבר מכתב האישום עולה כי מועד הפקדת הצ'ק נשוא חלקו השני של כתב האישום הוא כחודש וחצי עובר להפקדת הצ'ק נשוא חלקו הראשון של כתב האישום. כן קיבל בית המשפט את טענת המבקש כי נפל פגם בהרשעתו בעבירות נשוא חלקו הראשון של כתב האישום על סמך ידיעתו על היות הצ'ק מזויף שבעה ימים לאחר מועד הפקדתו, לאור ההלכה לפיה המחשבה הפלילית והמעשה הפלילי צריכים להתקיים בו זמנית ואין די בקיומה של מחשבה פלילית המאוחרת למעשה. מאידך, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה נפגעה הגנתו משלא התאפשר לו לתהות על קנקנם של שני הצ'קים הנוספים שהופקדו בחשבונו בצוותא עם הצ'ק נשוא חלקו השני של כתב האישום, שכן יכול היה להזמין בעצמו את נציגי הבנקים כעדים מטעמו. כן דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה לא קבע בית משפט השלום ממצאי מהימנות ומשכך מוגבלת ערכאת הערעור בקביעת ממצאים הדרושים להרשעה. חרף הפגם שנפל בהנמקות בית משפט השלום, דחה בית המשפט את הערעור, תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), שכן קבע כי מהראיות שהובאו בפני בית משפט השלום עולה מודעותו של המבקש לעובדת היותם של שני הצ'קים מזויפים כבר בעת הפקדתם בחשבון הבנק. בית המשפט אף הדגיש את הגרסאות הרבות שהציג המבקש בפני בית משפט השלום בכל הנוגע לנסיבות הפקדת הצ'קים המזויפים בחשבונו ובכל הנוגע לזהות המפקיד, גרסאות שנסתרו מניה וביה והתגלו כשקריות ולא נותר אלא להסיק, בהתאם לראיות הנסיבתיות ובהתאם למבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים כי המבקש אכן ידע כי עסקינן בצ'קים מזויפים וכי קיבל תמורתם במרמה. על כן, כאמור, נותרה הרשעתו של המבקש על כנה, אולם על סמך הנימוקים שפורטו לעיל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי הייתה פגיעה חמורה בהגנתו מקום שבית המשפט המחוזי הותיר את הרשעתו על כנה מנימוקים חדשים לחלוטין, אשר לא הייתה למבקש כל אפשרות להתגונן לגביהם. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בית משפט השלום קבע ממצאי מהימנות לגביו וכן כי שגה בדחותו כבלתי הגיונית את גרסתו לפיה הצ'קים הנדונים הגיעו לידיו במסגרת ניכיון צ'קים. לבסוף חוזר המבקש על הטענה לפיה הייתה פגיעה קשה בהגנתו עת נמנע ממנו להביא ראיות שעשויות היו לספק מידע חיוני אודות מפקיד הצ'קים.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן משום בית המשפט המחוזי פעל על פי הסמכות המוקנית לו בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי עת שהותיר את הרשעתו של המבקש על כנה תוך סטייה מהנימוקים שנקבעו בבית משפט השלום ואימוץ נימוקים חדשים משלו. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות לאור קביעתו בית המשפט המחוזי כי גם בהעדר קביעת מהימנות, תוך בחינת מכלול הנתונים באמת מידה של היגיון, אין מקום לספק בדבר ידיעתו של המבקש כי הצ'קים הנדונים היו מזויפים וכי לעניין הראיות החדשות, היה באפשרותו לזמן לבית המשפט את נציגי הבנקים כעדים מטעמו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה ) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המבקש מסר מספר גרסאות בכל הנוגע לפרטים עובדתיים מהותיים, כגון זהותו של המפקיד, מספר הפגישות שלו עם אותו מפקיד אלמוני, אופן משיכת הכספים והעברתם ואין זה המקום להרחיב במילים אודות גרסאות אלו. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן לבסס את הרשעתו של המבקש על סמך הסקת מסקנות שונות מאלו שהסיק בית משפט השלום בכל הנוגע לאותה מסכת עובדתית ולאותן קביעות מהימנות שנקבעו בבית משפט השלום; שכן כידוע, לבית משפט ביושבו כערכאת ערעור הסמכות "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה" (ראו סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; רע"פ 2244/06 בדר נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 15.8.2006) ).

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.