רע"פ 2244/06 באסם בדר נ. מדינת ישראל

השופט ס' גובראן :

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים (פ 2355/05) כתב אישום המייחס למבקש עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 בקשר עם סעיף 19א, לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים) ועבירה של ניסיון לעסקה בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בקשר עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, באישום הראשון, במהלך חודש פברואר 2005, יצר המבקש קשר עם סוכן משטרתי והציע לו לרכוש 10 ק"ג של סם מסוכן מסוג מריחואנה. כשבוע לאחר מכן, שוב, יצר המבקש קשר עם הסוכן המשטרתי והציע לו לרכוש סם מסוכן מסוג MDMA

(אקסטזי). ואכן, ביום 24.2.05 בא הסוכן המשטרתי לביתו של המבקש שמסר לו 200 כדורי סם מסוכן מסוג MDMA (אקסטזי). לפי הנטען באישום השני, התקשר הסוכן המשטרתי ביום 28.3.05 אל המבקש וסיכם עימו, כי ירכוש ממנו 200 כדורי סם מסוכן מסוג MDMA (אקסטזי). למחרת, אכן מכר המבקש לסוכן המשטרתי במקום עבודתו 200 כדורי סם מסוכן מסוג MDMA (אקסטזי).

בתאריך 9.8.05 זיכה בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא ש' פיינברג) את המבקש, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. זיכויו של המבקש התבסס על משנה זהירות שצריך לנקוט בית-המשפט ביחס לעדותו של עבריין המשמש כסוכן משטרתי וסימונו של המבקש כיעד להפללה על-ידי הסוכן עצמו. בית-משפט השלום קבע את אי-קבילותן של מספר ראיות ולחילופין נמנע מלייחס משקל לראיה מסוימת וכך קבע: ראשית, קלטת הוידאו, אינה קבילה כראיה, מכיוון שהמשיבה לא הוכיחה, כי לא נעשו בה שינויים, הוספות או השמטות; שנית, דו"חות העוקבים הינם עדויות מפי השמועה, וככאלה אינם קבילים כראיה; שלישית, קלטות האודיו התקבלו כראיה, אך בית-משפט השלום לא ראה לנכון לייחס להן משקל ממשי מחמת איכותן הגרועה והיעדר תמלול.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' שפירא, י' נועם ונ' סולברג) קיבל את ערעורה של המשיבה בהתבסס על שני נדבכים מרכזיים: בראש ובראשונה בית-המשפט המחוזי נשען על כך שבית-משפט השלום, הפגין אמון בסוכן המשטרתי למול חוסר אמון שהביע בגרסתו של המבקש. בנוסף, הצביע בית-המשפט המחוזי על טעויות משפטיות אחדות אשר נפלו בפסק-הדין של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי דן בחלק מהראיות שהיו מונחות לפני בית-משפט השלום והחליט לקבלן. בסופו של יום הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי על בסיס תשתית הממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום, לרבות רכישת האמון לסוכן המשטרתי על-ידי בית-משפט השלום ניתן להכריע את הכף לחובתו של המבקש ויש להרשיעו.

בעקבות קבלת ערעורה של המשיבה, הוחזר הדיון לבית-משפט השלום בירושלים, לשמיעת ראיות הצדדים לעניין העונש ולגזירת דינו של המבקש.

ביום 25.1.06 גזר בית משפט השלום בירושלים על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים; מאסר על-תנאי של 12 חודשים שהמבקש לא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירה של החזקת סמים לשימוש עצמי או החזקת כלים לשימוש בסם למשך שלוש שנים מיום שחרורו מבית-הסוהר; קנס בסך 10,100 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו ופסילה בפועל מלקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים מיום שחרורו מן הכלא.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי אין ראיות בתיק שיש בכוחן, להביא להרשעתו של המבקש, כנדרש בפלילים, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בא-כוח המבקש סומך את יתדותיו על פסק-הדין של בית-משפט השלום וטוען, כי טעותו של בית-המשפט המחוזי בהחליטו להרשיע את המבקש מתאפיינת בשני אלמנטים חלופיים: האחד, משום שהתערב שלא כדין בממצאי מהימנות, קביעת עובדות, וייחוס משקל לראיות שנעשו על-ידי בית-משפט השלום. השני, משום שהתוצאה אליה הגיע, אף אם היה רשאי להתערב בממצאי מהימנות, קביעת עובדות וייחוס משקל לראיות, אינה ראויה ואינה נכונה בנסיבות העניין.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מן הטעם הפרוצדוראלי לפיו טרם בשלה העת לפנות לבית-משפט זה. משעה שבחר המבקש לפנות בבקשה למתן רשות ערעור לאחר גזר-הדין בבית-משפט השלום, הרי שדרך המלך היא למצות את ההליכים בבית-המשפט המחוזי, תוך שלמבקש שמורות כל טענותיו, גם לעניין ההרשעה, לאחר שיידון ערעורו לעונש בבית-המשפט המחוזי. לחלופין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי בסופו של יום, נשענת הרשעתו של המבקש על האמון הבסיסי שנתן בית-משפט השלום בעדותו של הסוכן המשטרתי כשלעדות זו ניתנו מספר חיזוקים בדמות קלטת הוידאו המתעדת את עסקת הסמים וכן בקלטות אודיו, אשר תיעדו את שתי עיסקאות הסמים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. הצדק עם בית-המשפט המחוזי, מקום שביסס את מסקנותיו על בסיס התרשמותו של בית-משפט השלום, לפיה עדותו של סוכן המשטרה היא עדות בוטחת ומשכנעת, זאת מול גירסתו הבלתי משכנעת והקלושה של המבקש.

כמו כן, מן הראוי להעיר, כי הנני מקבל את מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי, אשר מצא תימוכין למסקנתו בראיות הבאות: קלטת הוידאו המתעדת את עסקת הסמים הראשונה בין המבקש לסוכן, עדויות העוקבים אשר עקבו אחרי מהלכיו של הסוכן ולבסוף, קלטות האודיו אשר תיעדו את עסקאות הסמים.

באשר לקלטת הוידאו, כל עוד לא הוכח, באופן אמפירי, כי בוצעה עריכה כלשהי בקלטת, הרי שלא היה מקום לפסול את הקלטת כראיה. קלטת הוידאו מהווה חיזוק משמעותי לגרסת המשיבה, מקום שמתועד בה מפגש בין הסוכן המשטרתי לבין המבקש במוסך ובמסגרתו נראה שהמבקש העביר דבר-מה לסוכן המשטרתי ולאחר מכן נראה בבירור שהמבקש עוסק בספירת כסף. באשר לדו"חות העוקבים, הרי שאף בעניין זה, הצדק עם בית-המשפט המחוזי, מקום שדחה את מסקנתו של בית-משפט השלום, לפיה אין להסתמך על השיטה, אשר משמרת את הנתונים המופיעים בדו"חות העיקוב, משום שהיא מהווה עדות שמועה. בית-המשפט המחוזי הפנה לעדויות של שני עוקבים אשר העידו מידיעתם האישית ומזיכרונם, לגבי נתונים עובדתיים, להם הם היו עדים מכלי ראשון. באשר לקלטות האודיו, אשר עברו את מבחן הקבילות, הרי שברור הדבר, כי למרות הפגמים שנפלו בהן, נמצא בחובן מידע ערכי להוכחת טענותיה של המשיבה, לרבות ויכוח כספי בין הסוכן המשטרתי לבין המבקש, עניין אשר קיבל ביטוי מפורש בעדותו של הסוכן המשטרתי.

לא זו אף זאת; לבית-משפט שלערעור סמכות "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה" (ראו סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.