רע"פ 5824/13 ניסים ברנס נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון שעשוע ) הרשיע את המבקש בשתי עבירות של זיוף, שתי עבירות של שימוש במסמך מזויף, עבירה של קבלת דבר במרמה וכן בעבירת התחזות כעורך דין, וגזר עליו ארבע שנות מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט נימק את חומרת העונש בעברו הפלילי של המבקש, ממנו עלה כי הלה הפך את דרך ההונאה והמרמה לדרך חיים. לצד זאת ציין בית המשפט כי התחשב לקולה בכך שהמבקש הודה בחלק ממעשיו, בכך שהרשעותיו האחרונות הן בעבירות שנעברו לפני שנת 2007, וכן במצב רפואי בו הוא נתון בעקבות אירוע מוחי ואירועי לב שעבר. בית המשפט לא ראה להתחשב בהימשכות ההליכים כשיקול לקולה משום שהדבר נגרם במידה רבה בעטיו של המבקש, אשר ניצל את מצבו הרפואי במטרה להתחמק מהתייצבות לדיונים. כמו כן, דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש לנכות מתקופת המאסר את ימי המעצר, משום שאלו היו בגין תיקים אחרים.

2.

המבקש ערער על גזר הדין ובית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטות ק' רג'יניאנו ו ר' שמולביץ ) דחה את ערעורו וקבע כי על אף שמדובר בעונש שאיננו קל נוכח מצבו הרפואי, הוא אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והולם את השיקולים לקולה ולחומרה שהוצגו בפני בית המשפט.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה שב המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. בתמצית נטען כי ניתן משקל יתר לעברו הפלילי ולהתנהלותו במשך המשפט וכי העונש החמור שהושת עליו איננו מידתי ביחס לעבירות שהורשע בהן; כי לא ניתן משקל מספיק לעובדה שבחר להודות בחלק מהאישומים; ולמצבו הרפואי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא ניכה את ימי מעצרו מתקופת המאסר שנגזרה עליו.

4.

כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה תינתן כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . כמו כן, ככלל, טענות המכוונות לחומרת העונש גרידא אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, למשל, רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997) ; רע"פ 3542/13 כחלון ופיגנבוים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (15.7.2013)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. אומנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, עונש המאסר שהושת על המבקש אינו ברף הנמוך בהינתן מצבו הרפואי. עם זאת, אין הוא סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת, ואינו מגלה עילה לבירור ערעורי שני לפי אמת המידה האמורה.

הבקשה נדחית אפוא.