רע"פ 6987/13 אנטוני אברמוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים א' מקובר ו ז' בוסתן ), אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין שהטיל עליו בית משפט השלום בנתניה.

1.

בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ג' ציגלר ) הרשיע את המבקש – לפי הודאתו – בעבירות של גידול, ייצור והכנת סמים מסוכנים, החזקת כלים להכנת סם לא לצריכה עצמית, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית ונהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש פברואר 2012 שכר המבקש דירה בנתניה והתקין בה ציוד לייצור סמים. לאחר שנתפס המבקש על ידי המשטרה כשהוא נוהג בקטנוע ללא רישיון וללא ביטוח, ערכו השוטרים חיפוש בדירתו – שם נמצאה מעבדה לגידול סמים ובה שתילי קנבוס במשקל (נטו) של כעשרה ק"ג ואביזרים ששימשו לגידול או לצריכת סמים.

2.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה בעניינו של המבקש נע בין שישה חודשי עבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן, בחן בית המשפט את השיקולים לקולה (וביניהם: הודאתו המיידית של המבקש בעבירות המיוחסות לו, היותו נעדר עבר פלילי, הצער והחרטה שהביע, משך הזמן שבו שהה בתנאי שחרור מגבילים ושיתוף הפעולה עם שירות המבחן) ולחומרה (וביניהם: עבירות התעבורה לצד עבירות הסמים, התכנון המוקדם, משך הזמן שבו פעל המבקש לקידום המטרה הפלילית ומניעיו הכלכליים). לבסוף, הטיל בית המשפט על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין, קנס בסך 7,500 ש"ח, פסילת רישיון הנהיגה למשך שנה ושישה חודשי פסילה על תנאי, לתקופה של שלוש שנים, בתנאים המפורטים בגזר הדין.

3.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה א' טל

וכב' השופטים א' מקובר ו ז' בוסתן ) דחה את ערעור המבקש על חומרת עונש המאסר בפועל, בקובעו כי בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הצריכים לעניין בקביעת עונשו של המבקש במסגרת מתחם הענישה. עוד מצא בית המשפט המחוזי כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת מקום שמדובר בגידול סמים בכמות גדולה שלא לשימוש עצמי ממניעים כלכליים; וכי אין בנסיבות לקולה כדי להצדיק הקלה נוספת עם המבקש.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, שגה בית משפט השלום שעה שהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה הן בשלב קביעת מתחם הענישה, הן בשלב קביעת העונש שיוטל על המבקש בתוך המתחם שנקבע. זאת, היות שחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ) , לאחר תיקון 113, קובע במפורש כי על בית המשפט לשקול את ה"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה" בשלב קביעת מתחם הענישה (סעיף 40ט לחוק), ולא בשלב קביעת העונש המתאים לנאשם בגדרי מתחם זה, או אז יש להתייחס ל"נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה" (סעיף 40יא לחוק). לשיטתו, עניינה של בקשה זו חורג מעניינו הפרטי שכן היא מעלה שאלות הנוגעות לאופן פרשנות תיקון 113 לחוק העונשין.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן אין היא מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). הלכה היא שטענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל

(24.3.1997)). לאחר בחינת הבקשה וצרופותיה, לא מצאתי כי המבקש הצביע על סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. לעניין הטענה ליישום שגוי של תיקון 113 לחוק העונשין על ידי הערכאה הדיונית – לא מצאתי כי טענה זו מצדיקה מתן רשות ערעור. כפי שציינתי לאחרונה, החידוש הטמון בתיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, מעורר סוגיות שונות, והנחתי היא כי סוגיות אלו יתבררו על-ידי בית משפט זה במהלך הדברים הרגיל (רע"פ 3542/13 כחלון ופיגנבוים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה , פסקה 7 (15.7.2013); רע"פ 3674/13 גביר נ' מדינת ישראל (23.5.2013)). המקרה שלפנינו אינו המקרה המתאים לבירור שאלות אלה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, העונש שהוטל על המבקש נמצא בגדר מתחם הענישה – תוך התחשבות במידה הראויה בכל הנסיבות האישיות והנסיבות לקולה – ואינו מקים עילה להתערבות ערכאת הערעור. הדברים אמורים כמובן ביתר שאת מקום שמדובר בערעור שני.

הבקשה נדחית אפוא.