רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית המשפט השלום בבאר-שבע, כתב אישום (ת"פ 2403/04), המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות בנייה או שימוש ללא היתר במקרקעין, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך חודש יולי 2003 או בסמוך לכך, בנה המבקש במקרקעין המצויים בריכוז אבו אלקיען מערבית לדרך יתיר, מבנה עשוי בלוקים בגודל של כ– 225 מ"ר (להלן: המבנה ) והשתמש בו למגורים, מבלי שניתן לו ההיתר הדרוש לכך.

יש לציין כי כתב האישום הנ"ל הוגש לאחר שבדיון שהתקיים בבית-משפט השלום הודה המבקש כי אכן בנה את המבנה ללא היתר וכן הודה בשאר הפרטים המיוחסים לו בכתב האישום. בהסדר דיוני עם התביעה הסכים המבקש, כי כתב האישום יומר לבקשת צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק ובכך יתייתר הצורך להוכחת מועד ביצוע עבודות הבנייה ללא היתר. נוכח זאת הורה בית המשפט השלום מכוח סעיף 212(א) לחוק על הריסת המבנה תוך עיכוב הביצוע עד ליום 1.1.06 על מנת לאפשר למבקש לקבל היתר. ואולם בשלב זה התחרט המבקש וחזר בו מההסדר הדיוני המוזכר לעיל.

ביום 8.3.05 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ע' רוזין), את המבקש בפרטים המיוחסים לו בכתב האישום. בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות, שטען המבקש לאור עדותו של עד התביעה אשר נתמכה בצילומים ולפיה בשנת 2003, המבנה היה עדיין בשלבי בנייה ובשנת 2002 - לא היה קיים כלל. עוד קבע בית המשפט כי המבקש הודה בכך שבנה את המבנה ואין חולק על כך כי המבקש עושה במבנה שימוש למגורים, אשר הינה עבירה נמשכת ואין לקבל טענת התיישנות בגינה. בתאריך 30.4.06 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים והתנאי שלא יעבור במשך שנתיים עבירות לפי סעיפים 204 ו-210 לחוק; קנס בסך של 50,000 וכן התחייבות להימנע מעבירה לפי סעיפים 204 ו-210 לחוק. בנוסף הוצא צו להריסת המבנה, לא יאוחר מיום 15.8.06.

על פסק-הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון) דחה את הערעור, על כל חלקיו, בקובעו כי בבית-משפט השלום נקבע ממצא עובדתי, לפיו המבנה עדיין היה בתהליכי בנייה במרוצת שנת 2003. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע גם, כי בכל מקרה, עבירת השימוש היא עבירה מתמשכת ומתחדשת ומשכך אין היא מתיישנת. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון, להתערב בעונשו של המבקש, לאור חומרתם של המעשים המיוחסים לו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בא-כוח המבקש טוען כי עניינה של הבקשה בסוגיה שטרם התבררה בבית-משפט זה והיא האם התיישנות עבירת בנייה ללא היתר, מאפשרת הרשעה בשימוש באותה בנייה. זאת ועוד, לטענת בא-כוח המבקש יש בעניינו הצדקה לדון שוב בממצאי העובדה בעניין התיישנות הבנייה.

מנגד טוען בא-כוח המשיבה כי אין כל ממש בבקשת רשות הערעור, שכן התנאי המוקדם לשאלה המשפטית שהמבקש מנסה לעורר הינו התערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום. בעניין זה, טוען בא-כוח המשיבה כי ממצאי המהימנות היו נחרצים וחד משמעיים ואף אושרו על ידי ערכאת הערעור. בית-משפט השלום נתן אמון בעדות המפקח ולא נתן אמון באף לא אחת מגרסאותיו של המבקש המרובות והסותרות האחת את רעותה. הבקשה, כך נטען, איננה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטים כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית ((ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, להלן: הלכת חניון חיפה ) ואף אינה מקימה יסוד לחשש כי נגרם עיוות דין.

דין הבקשה להידחות.

כלל הוא, כי הרשות לערער ניתנת במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי כאמור בהלכת חניון חיפה .

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. גרסתו של המבקש לגבי סוגיית

ההתיישנות, שהיא הסוגיה המרכזית לגביה טען המבקש, נבחנה בבית-משפט השלום ונמצאה כבלתי נכונה מבחינה עובדתית. הוכח, באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, כי המפקח ביקר באזור המבנה בשנת 2003 ומצא באותה עת, שסביב המבנה עדיין נמצאו חומרי בנייה שונים וכי הבית היה ריק. לחיזוק עדות זאת, באים תצלומי האוויר שצולמו באתר הבנייה בשנת 2002 ובשנת 2004 ומהן עולה כי בשנת 2002 המבנה טרם הוקם, בעוד שבשנת 2004 רואים את המבנה בצילומים. מכאן, עולה בבירור שהמבנה אכן נבנה בשנת 2003 וכי גרסתו של המבקש, לפיה בנה את המבנה בשנת 1998 איננה נכונה. בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית משפט השלום.

זאת ועוד. אין להקל ראש בעבירת הבנייה בה הורשע המבקש, והעונש שנפסק בגינה הולם, כך לידידי, את חומרתה. על העונש שנגזר בגין עבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה עבור ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו למשל רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם).

אשר-על-כן, דין בקשת הערעור להידחות.

החלטתי מיום 31.12.06 בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה מבוטלת בזאת.