פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4243/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
סאבר עאסי
נ ג ד
המשיבה:
הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז-רמלה
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש
93436/06 מיום 30.4.07, שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' אהד
פסק-דין
מונח
לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת
נ'
אהד
) שלא לעכב את ביצועו
של צו הריסה מינהלי שניתן לגבי מבנה שניבנה שלא כדין על ידי המערער, וזאת עד
להכרעה בערעור אשר עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי.
במאמר מוסגר, יוער כי
הבקשה דנא הוגשה כבקשת רשות ערעור, אלא שבנסיבות העניין ובהתאם להסכמת המשיבה,
מצאתי לנכון לראותה כערעור (ע"פ 10778/05
עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון
ובניה בירושלים
(לא פורסם); ע"פ
4382/06
אבו ג'מע נ' הוועדה
המקומית לתכנון ובניה לודים
(טרם פורסם)).
ואלו
הן בקיצור נמרץ העובדות הצריכות לעניין: ביום 6.7.06 הוצא על-ידי הוועדה המחוזית
לתכנון ובנייה - מחוז המרכז (להלן: המשיבה) צו הריסה מינהלי ביחס למשטח אספלט
המצוי בחלקה 43 גוש 8890 (להלן: משטח האספלט). בקשה שהגיש המערער לביטול צו הריסה,
נדחתה על ידי בית משפט השלום. על כך השיג המערער בפני בית המשפט המחוזי. עד להכרעה
בערעורם, ביקש הוא כי יעוכב ביצוע צו ההריסה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה,
בקובעו כי המשטח נבנה ללא היתר כדין על קרקע שייעודה הוא חקלאי, בניגוד לתוכנית
מתאר קיימת וכאשר לא הוצג בפני בית המשפט כל מסמך המעיד על האפשרות שייעוד הקרקע
ישונה בקרוב. בנסיבות אלו, נפסק כי לא עלה בידו של המערער להצביע, ולוּ על טעם טוב
אחד, המצדיק את עיכוב ביצוע צו ההריסה.
על החלטה
זו האחרונה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המערער כי המשיבה כלל לא הייתה מוסמכת להוציא צו הריסה מינהלי לגבי משטח האספלט הואיל ואין מדובר בבניין חורג כמשמעותו בסעיף 238 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק); כי צו ההריסה בטל מדעיקרו בשל הפרת חובת ההיוועצות; כי אין הצו דרוש למניעת עובדה מוגמרת וכי ההחלטה להוציאו בנסיבות העניין אינה מידתית. נוכח האמור, נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים. בנוסף, טוען המערער כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן אם לא יעוכב ביצוע צו ההריסה יתייתר הדיון בערעור. המשיבה מנגד טוענת כי אין המקרה הנוכחי בא בגדרם של אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא ראיתי להיעתר לבקשת המערער. בית משפט זה חזר השכם והערב על החשיבות בביצועו צו ההריסה המינהלי במסגרת המועד שנקבע לכך. הליך של צו הריסה מינהלי, כך נפסק לא אחת, ראוי לו שיבוצע באופן מהיר ויעיל, שכן תכליתו ליתן מענה מיידי לבניה בלתי חוקית ולמנוע יצירת עובדות מוגמרות בשטח, שבעתיד יהיה קשה לשנותן (ראו למשל ע"פ 10505/03 אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 625). עיכוב ביצוע של צו הריסה מינהלי, כך קובעת ההלכה, ייעשה אך במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר למשל רישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי. כפי שאפרט מייד, אין המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם חריגים המצדיקים עיכוב ביצועו של צו ההריסה.
באשר לסיכויי הערעור, אלו על פניו הינם נמוכים, שלא לומר קלושים. בית המשפט המחוזי דחה, בהחלטה מנומקת ומבוססת, את כל הטענות העיקריות שהעלה המערער בבקשתו, תוך שהוא קובע כי לא נראה באופק כל סיכוי להכשיר את הבנייה הבלתי-חוקית נשוא צו ההריסה. בצדק, קבע בית המשפט המחוזי, כי סלילתו של משטח האספלט מהווה עבודה הטעונה היתר בניה לפי סעיף 145 לחוק (ראו גם, רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מאחר והבנייה בה מדובר נעשתה בלא היתר, על קרקע שייעודה הינו חקלאי, נדמה, ולוּ לכאורה, כי ההחלטה לאשר את ביצוע צו ההריסה בדין יסודה. זאת, בפרט לאור הקביעה כי לא הוכח שבזמן הקרוב עשוי ייעוד הקרקע להשתנות. עיינתי אף בשאר הטענות של המערער ואיני סבור כי סיכוייהן להתקבל גבוהים. באשר למאזן הנוחות, לא שוכנעתי כי הריסת משטח האספלט עשויה לגרום למערער ולבני משפחתו נזק בלתי הפיך.
לאור כל האמור דעתי היא כי דין הערעור להידחות.
ניתן
היום, י' בסיוון תשס"ז (27.5.07).
ש ו פ ט